משפחה מרובת ילדים, גרסת תל אביב
הכי קל להגיד שאני מאושר ומאוהב וחולה להם על הצורה, אבל אני לא כזה. בהתחלה אני לא מאוהב ולא נעליים. אני מפוחד ומבועת וחרדתי, או כמו שאשכנזים קוראים לזה, אהבה
ההבדל המרכזי בין הלידה של העולל ללידה של הזאטוט והזאטוטית החדשים היא במבטים על פניהם של אנשים כשהם שומעים את הבשורה. אם לידה של ילד ראשון משתקפת על פניהם בברכות מהולות בשמחה לאיד, הרי הפעם לצד המילים החמימות נתקלנו בעיקר בתגובות שאי אפשר להגדיר אחרת מאשר במילה "רחמים". החלק המלחיץ במיוחד בלידה של תאומים היא העובדה שאין מי שמלחיץ אותך יותר מאשר הורים לתאומים. הציפייה העלובה שלי הייתה לקבל נחמה מאנשים שכבר חוו את הנטל, אך נתקלתי בעיקר ב“אין לך מושג כמה זה קשה“ במקרה הטוב, וב“אחי, הדרכון שלך בתוקף?“ במקרה הקצת יותר פסימי.
לפחות בכל הנוגע ללידה עצמה, עברנו חוויה מתקנת לעומת הסיוט המתמשך של הלידה הראשונה. בשתיים בצהריים הגענו לבדיקה, בשתיים וחצי עשינו מוניטור, בשלוש עברנו בדיקת רופא, ובשלוש וחצי אמרו לנו שהגיע הזמן ללדת כי התנאים טובים.
הגענו למיון יולדות, שזו בעצם זירת היאבקות בין נשים סובלות שרוצות להגיע כמה שיותר מהר לחדר לידה. ברחבי חדר ההמתנה היו פזורות כמה נשים על כדורים מתנפחים במה שנראה כענף הספורט המוזר בעולם אחרי קפיצה במוט. בין לבין עברה איזו הריונית וצרחה כי בדיוק הגיע ציר, ועל דלפק הקבלה רכנו כמה גברים שחשבו שאם הם יציקו לאחות יהודית (מוכן להתערב ש־99 אחוז מהאחיות הן יהודית) היא תעלה למעלה, תיילד את הנודניקית שמסרבת ללחוץ כמו שצריך, ותפנה להם חדר.
הבעיה היא שכמו בחיי הנישואין שלה, גם בהמתנה לחדר הלידה שירן סובלת בשקט. וכשסובלים בשקט במקום שבו ככל שאת יותר צורחת הסיכוי שלך לנצח גבוה יותר, את מפסידה ללא מעט מתחרות. אחת־אחת עקפו אותנו נשים על כדורים וגזלו מאיתנו את הסיכוי לקבל חדר לידה. בשלב מסוים הוריתי לגברת להתחיל לזייף. זה עבד כמו קסם, ותיק־תק - אחרי ארבע שעות - הועלינו אחר חוסר כבוד לחדר הלידה.
השעון הראה תשע בערב, ואל החדר פסעה לה נועה: “נעים מאוד, אני המיילדת שלכם“. זכרתי עוד מהלידה של העולל שאין דבר חשוב יותר ממיילדת סימפטית, ומיד גייסתי את כל הנחמדות שלי וניסיתי לשחד אותה במאה שקל. ניסיון השוחד כשל אך הנחמדות נשארה. שירן עדיין לא סבלה ולכן הייתה עסוקה בבירוקרטיות של לידה, כמו חתימה על הסכמה לניתוח קיסרי אם יהיה צורך, הסכמה לאפידורל, הסכמה לתרומת דם טבורי ועוד ועוד. אם יותר לי, נראה לי הגיוני שזוג שעומד לחנוך תאומים יחתום גם על דברים מהותיים יותר: הסכמה לוויתור על שעות שינה, הסכמה לאובדן החיים הזוגיים והסכמה לקץ כל הימים שהכרתם.
במשך שלוש שעות כלום כמעט לא קרה בחדר הלידה. בחוץ דווקא כן קרה: בטלפון שלי ניצחה מכבי חיפה את הפועל באר־שבע 3־1, ואנחנו היינו חדר הלידה היחיד שבו במקום צרחות כאב נשמעו צרחות “ישששששששששש“ “תמסור לו!“ ו“גולללללללללללל“. למזלי היו גם כמה דקות שבהן באר־שבע לחצה אותנו, אז נשמעו גם זעקות כאב. בקיצור, אחרי שלוש שעות החלו העניינים להתחמם. לא ארחיב ורק אומר שבשעה חמש ועשרים הגיחה לעולם בלידה טבעית שנערכה בחדר ניתוח (מתברר שכך נהוג כשמדובר בתאומים) זאטוטית זמרי במשקל 2.630, ותשע דקות לאחר מכן, בלידת עכוז טבעית אף היא, הגיח לעולם זאטוט זמרי במשקל 2.575. אני חולה על ההתעסקות האובססיבית הזאת במשקלים לאחר לידה. כולנו הופכים לסוחרי סמים קולומביאנים ומשווים בין גרמים כאילו בדיוק קיבלנו משלוח ענק של קוקאין שצריך לפזר ברחובות.
אחרי התאוששות ירדנו למחלקת יולדות א‘ של בית החולים שיבא תל־השומר - המקום שבו גברים הם השטן. טוב, לא השטן, אבל ללא ספק היצורים הפחות רצויים. נדמה שככל שהצוות מנסה לספק את צורכי היולדת טוב יותר כך הוא חשדן יותר לגבי היצורים הזכריים שמסתובבים במחלקה ומנדנקים לצוות. לא משנה מה ביקשתי, תמיד היה חשוב להן לוודא שזהו חפץ המיועד ליולדת ולא חלילה בשבילי. אפשר כרית? רק אם זה בשביל היולדת! אפשר אקמול? רק אם זה בשביל היולדת. אפשר עוד שמיכה? אך ורק אם זה בשביל היולדת. אני חווה התקף לב חמור - לא מעניין, אני לא היולדת.
יש לא מעט רגעים מדהימים בלידה. הרגע שבו הם מגיחים כנשמות חדשות אל אוויר העולם; המבט הראשון והמתוק שאתה מקבל מהילד החדש שלך; והניסיונות הקסומים לחלק איברים ביניכם, שיוצרים שיחות כמו “האף כמו שלך, השפתיים שלי והמרפקים בול כמו של דוד קובי“. אבל הייתי מוכן להביא עוד שני זוגות תאומים לעולם בשביל להסתובב שוב באזור היולדות לאחר הלידה עם שני התינוקות הקטנטנים. היכולת לחלוף על פני כל פשוטי האדם, שעדיין לא ילדו ומחכים במיון יולדות, ולדפוק להם מבטי בוז מלאים בזלזול - היא שווה הכול.
לאחר 24 שעות ו־25 מנות פירה של בית חולים (אני חולה על זה. וכן, נודניקית מחדר האוכל, “אני לוקח בשביל היולדת“) עברנו למלונית, שזה בעצם מלון אבל מכיוון שהוא מיועד ליולדות דפקו לו שם כאילו גם הוא נולד עכשיו. הקונספט של המלונית הוא לתת ליולדת את כל זמן ההתארגנות והשקט שהיא זקוקה לו אחרי הלידה, ובמקביל לתת לבן הזוג שלה את כל הזמן והשקט שהוא צריך כדי להילחץ מהעתיד לבוא ולהכניס את עצמו לסרטים.
אולי דווקא כי מדובר בתאומים אחרי עולל אני מקבל את זה כרגע קצת יותר טוב. אם השינוי בילד הראשון היה מחיי חופש מוחלטים למשא כבד של אחריות שמונח על כתפיך בכל רגע, כאן מדובר אמנם בהעמסת טונות של אחריות - אבל על משאית מועמסת גם ככה. רק צריך להוסיף קצת כסף למובילים.
אז זהו, אני אבא לשלושה, שזה מוזר ומטורף, יש לי אותו מספר ילדים שיש לאבא שלי. והוא הרבה יותר מבוגר ממני. אז נכון, בחלק מהבתים שבהם קוראים את הטור הזה שלושה ילדים זה רק הספתח, אבל אצלנו בגולה של תל־אביב אנחנו לגמרי נחשבים למשפחה מרובת ילדים.
אני כותב את הטור הזה בשלוש בלילה בקפיטריה של בית החולים תל־השומר. הילדים החדשים ישנים עם שירן בחדר; הילד הוותיק ישן על סבא שלו בבית ונהנה - לפחות בינתיים - מערמות של שוחד שנועדו לגרום לו להבין שהוא אהוב וחמוד כשהיה; ואני אוכל בורקס שלפני 12 שעות היה טרי. את המוח מטרידות אינספור שאלות, כי צריך לארגן ברית, ולשדרג את האוטו כדי שייכנסו בו שלושה כיסאות ילדים, ולראות איך משיגים כמה שיותר עזרה וגורמים לפלג להבין שאלה האחים שלו ולא מתחרים זדוניים שמנסים לגנוב לו את אמא. הכי קל להגיד שאני מאושר ומאוהב וחולה להם על הצורה, אבל אני לא כזה. בהתחלה אני לא מאוהב ולא נעליים. אני מפוחד ומבועת וחרדתי, או כמו שאשכנזים קוראים לזה, אהבה.
ועכשיו אני צריך לסיים. קיבלתי הודעה: “מאמי, תסיים את הטור ותבוא בבקשה לעזור לי, שניהם בוכים“. אז אין פה איזה קתרזיס או פאנץ‘, רק רציתי להגיד שאני כבר לא פלוס אחד אלא פלוס שלושה, ולהזכיר לכל מי ששכח את המנטרה שלי: היריון הוא תקופה לא קלה, שבסופה מחכה תקופה ממש־ממש לא קלה. שהיא גם אחלה.
אקו"ם