בלוף התרבות של רגב: פירורים לפריפריה
על השיירים המועטים שמקציבה מדינת ישראל לתרבות מקיימת רגב התקוטטות פומבית, שמחלקת את העם לאליטות ופריפריות. הנה השיטה: הרעבה. ייבוש. גיזום של התשתית הציבורית, תוך כדי מצג הפוך לגמרי של 'השקעה בפריפריות' ו"הרחבת התמיכות'
השיחה הציבורית שנוצרה סביב תקציבי תרבות בישראל, היא במידה רבה הצלחה מסחררת של שרת התרבות והספורט, מירי רגב. התמונות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי של רבים מאיתנו, של רגב המתעמתת עם אמנים ידועי שם, בטקסים ופריימרות, ומסיבות העיתונאים המאיימות לקצץ ולהחרים ולבלום את התמיכות במי שמבטאים קו פוליטי לא מספיק פטריוטי בעיניה.ברמה הפוליטית הדברים נותחו עד לעייפה. האם מדובר במהפכה מזרחית או פופוליזם פשיסטי? האם מדובר באג'נדה פריפריאלית או משחק ציני מחושב, לטובת שותפיה הפוליטיים, ובראשם ראש הממשלה מ-2009, בנימין נתניהו?
השרה מירי רגב בדיון ועדת הכספים. כלכלה של ייבוש ושוד התשתיות הציבוריות.
צילום: אורן בן חקון
כמו בכל ניתוח טוב, חשוב להבין מה אנחנו מפספסים. היכן ה"קסם" הרגבי, שמרתק או דוחה אותנו, מתרחש באמת. התשובה פשוטה: לכו אחרי הכסף. רגב מתנאה בהגדלת תקציב התרבות וחלוקתו הצודקת יותר. והיא אכן הגדילה את תקציב התרבות ב 18% בשנתיים וחצי האחרונות. בנוסף, מספרי המיקרו מראים, בשוליים, חלוקה חדשה. הנתונים על תמיכות התיאטרון שפורסמו לאחרונה, למשל, מראים ירידה קלה בתמיכה בתיאטראות המרכז ועלייה קטנה בפריפריות.
נתוני המקרו מגלים משהו אחר לחלוטין: בעידן רגב משקיעה מדינת ישראל 0.075% מהתוצר שלה בתרבות. מדובר בשלושת רבעי הפרומיל. במדינות אירופה, למשל, הממוצע הוא פי עשר כמעט, ועומד על 0.63%. במקרים מסוימים אפילו כפול מזה.
קריאות בוז לשרה רגב. סופה של תפאורה זולה ולא מתוקצבת, להיחשף.
צילום: יהודה פרץ
ומה זה אומר? זו המשך הכלכלה של ייבוש ושוד של התשתיות הציבוריות. לא בשורה ולא אור לגויים. ודאי לא לפריפריות. התרבות היא תשתית ציבורית. ככל שתהיה רחבה, מגוונת ונגישה, כך הטוב החברתי יגדל. איך? על ידי חשיפה של יותר ילדים ליותר הצגות ומופעים איכותיים, למשל. יותר סדנאות יצירה, כתיבה ודרמה. ביסוס קולנוע, מחול, תיאטרון ומוסיקה, משמעותיים, בכל רחבי המדינה. שימור ופיתוח תרבות מקומית מגוונת שנשענת על האוצרות הקהילתיים של כל מגזר. אפשרות להשתתפות פעילה וסבילה באירועי ספורט תחרותיים ועממיים. כל אלה אינם מותרות. לפי מחקרים, מדובר בבסיס ליצירת תחושת מסוגלות, שייכות וכלים חברתיים לילדים ומבוגרים כאחד. זה ממש העניין עצמו.
לכל זה בוחרות ממשלות ישראל להקדיש שיירים מתקציב המדינה. על השיירים הללו מקיימת רגב התקוטטות פומבית, שמחלקת את הרעבים לתרבות, לאליטות ופריפריות. ממש "משחקי הרעב". בסופו של המהלך, במקרה הטוב, זוכות הפריפריות לעוד כמה פירורים. המניפולציה של רגב אפקטיבית להפליא בגלל שזירת התרבות בישראל, אכן מאופיינת בדיכוי תרבותי של מה שנחשב כתרבות גבוהה ומה שנחשב במקרה הטוב כפולקלור ובמקרה הרע "זבל שלא ברא השטן". אנשי תרבות רבים משחקים לידי המהלך הזה ולא רואים את הדבשת הגזענית שעל גבי מה שנחשב "ישראלי" ומה שנחשב "אתני" ועל כך הם מוסיפים יחס מיזוגני ואוריינטלי לדמותה של רגב. כל אלה יוצרים את הסחת הדעת הרצויה להמשך הצנע החברתי והתקציבי תוך כדי צמיחה כלכלית לעשירים בלבד.
הנה השיטה שמשרתת רגב בקליפת אגוז: הרעבה. ייבוש. גיזום של התשתית הציבורית. תוך כדי מצג הפוך לגמרי של "השקעה בפריפריות" ו"הרחבת התמיכות". זה הסיפור בתקציב המדינה בכלל, שחסר כמאה מליארד שקלים, להשקעה אזרחית, על מנת להשתוות לממוצע ה-OECD. זה גם הסיפור של תקציב התרבות, שמשמש תפאורה זולה למלחמת תרבות. וסופה של תפאורה זולה ולא מתוקצבת, להיחשף.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם