אמנות או נמות? הסתה לטרור אינה אמנות
רציתי לכתוב שאסור להטיל צנזורה על אמנות, אבל אז גיליתי שהשיר שכתבה דארין טאטור הוא לא רק טקסט אלא גם קטעי ויזואליה אלימים. מה בין שיר מסית לסטטוס מסית?
1. בצעד קליל, תוך ניעור שאריות עננים אחרונים, ירדה האמנות מהאולימפוס. ובכן, זה לא קרה ביום אחד. היא התחבטה די הרבה זמן ממרומי ה־2,917 מטר של הבית שלה, אולם אחרי שהשקיפה יום יום על הנעשה למטה, הבינה שאין לה ברירה. בינינו, היה לה גם כבר קר מדי שם למעלה, והיא הייתה נורא בודדה.
2. במאמר ״על הנשגב״, המיוחס ללונגינוס שחי במאה הראשונה לספירה, נעשה ניסיון להסביר כיצד מגיעים לדרגה הכי גבוהה של הספרות, או בעיקר כיצד לא. השאלה שעומדת במרכז החיבור היא מהו אותו ה"נשגב״ הזה שמרעיד את נימי נפשנו ומעורר בנו הרהור עמוק. אפשר לומר שזו שאלה שמעסיקה כל אדם שרוח כלשהי מנשבת בו, בטח ובטח אמנים שעסוקים ביצירה ומבקשים לתפוס ברגע החולף פיסת נצח.
3. מאז עברו אי אלו אלפי שנים, והאמנות שינתה את פניה. אם בעבר היו חוקים נוקשים וברורים מהי אמנות, איך מפסלים או מציירים וכיצד מחברים יצירה מוזיקלית - במאה ה־20 נשברו כל הכללים. האוונגרד שהגיע לעולם בעקבות המאורעות ההיסטוריים הקשים והשבר העמוק שנשאו בכנפיהם, טרף את כל הקלפים. יחד איתו נעלמה היכולת לבחון במדדים אובייקטיביים מהי אמנות טובה.
4. וכך טיילה לה האמנות ברחובות העיר, יש שיאמרו שהתלכלכה מפיח האוטובוסים ומעשן המשחתות, ויש שיגידו שהיא למדה לדבר סוף־סוף בשפת האנשים והפכה לרלוונטית ובועטת מאי פעם. יש שיגידו שהיא סתם הפכה לאסלה.
5. כן, בשנת 2004 נבחרה האסלה שבחר האמן מרסל דושאן להציב ב־1917 בתערוכת אמנות בפריז כאקט של מחאה נגד האמנות הקיימת, כיצירה המשפיעה ביותר על האמנות המודרנית. 500 מבכירי עולם האמנות הפלסטית שדירגו את חמש יצירות האמנות המודרנית החשובות והמשפיעות על האנושות, בחרו בה במקום הראשון.
6. על פי ויקיפדיה, דארין טאטור היא ״משוררת וצלמת ערבייה־ישראלית, המגדירה עצמה כפלסטינית ופעילה נגד הכיבוש. בנובמבר 2015 הוגש נגדה כתב אישום בגין הסתה לאלימות ותמיכה בארגון טרור, ונכון להיום המשפט בעניינה עדיין מתנהל״. עד השבוע, שמה של דארין טאטור, ששירה ״התקומם עמי, התקומם״ עומד בעין הסערה, היה ידוע בעיקר לארגוני שמאל ובביצת השירה הישראלית. אולם בשבוע שעבר התקיים בתיאטרון יפו כנס תמיכה פרטי בטאטור, ובין היתר הוקרן שם השיר בליווי הסרטון שבגינו היא נעצרה ונשפטת. שרת התרבות מירי רגב עשתה לה אאוטינג בעמוד הפייסבוק שלה.
7. מודה, אני לא אוהבת אמנות פוליטית. בעיניי, כשהאמנות רתומה ״למען״ היא בהכרח פחות מעניינת. זוהי ביקורת אמנותית מסורתית על האקטיביזם האמנותי, לא המצאתי דבר. מאותה סיבה למשל אני לרוב לא אוהבת את השירה של חברי ״ערס פואטיקה״. אם נוריד את האמירה הפוליטית מהשירים נישאר עם פואטיקה דלה ולא מעניינת, ובשביל פוליטיקה חברים, יש מניפסטים, טורי דעה וסטטוסים בפייסבוק. אין צורך לקצוץ שורות ולנקד. זה סתם מביך.
8. האמנות המשיכה להסתובב בכיכרות המרשתת. היא כבר הייתה עייפה ומותשת. הכול היה נראה צודק ונכון ומעוות וחסר טעם בו זמנית, אבל היא באה לתת עבודה. הרי לא לחינם היא נטשה את האולימפוס. חייב להיות פשר לכל זה, היא חשבה לעצמה והמשיכה לדבוק במשימתה. סרטונים עם אותיות מודגשות שקופצות כדי שחלילה לא נפספס את המסר, מוזיקת ראפ, קטעי ספוקן וורד, פרסומות לתאגידים, סטטוסים רגשניים, היא לא בחלה בדבר. הכול ראוי לאמנות והאמנות ראויה לכול.
9. אמנים מבקשים לעצמם חירות גדולה יותר מהחירות ה"רגילה״ שניתנת לאזרחים מהשורה במדינה דמוקרטית שנהוג בה חופש הביטוי. זו מין אקסיומה כזו - אסור שתהיה צנזורה על האמנות. יש בזה משהו. צנזורה היא כלי מסרס, והאמנות שאמורה להיות משוחררת מכל כבל, להתעופף מעלה ולגרום גם לנו לטעום איזו פיסת שמיים ופתית ענן - ראויה לחיות בלי צל שחור ומאיים של הצנזור. לא זה הפנימי, וודאי שלא החיצוני.
10. בשיטוטיה הרבים, האמנות כבר לא ידעה להבחין מימינה ומשמאלה. היא עברה לדור ברחוב, הורידה את הכפפות, פשטה את כל המטפורות. היה בזה משהו משחרר ללא ספק, אבל לא תמיד היא ידעה לזהות את עצמה. כשעברה מול חלונות ראווה וראתה את בבואתה הנשקפת היא לא הייתה בטוחה אם זו היא, או סתם איזה פרחה שדומה לה. האם היא נזכרה בערגה בימיה על האולימפוס? לאו דווקא. העולם השתנה וגם היא השתנתה, אין דרך חזרה. היא לא האמינה במבט לאחור. זה מה יש. על הטוב ועל הרע. על החיים ועל המוות. הרי אמנות או נמות, לא?
11. כמה שהייתי רוצה לכתוב שאסור להטיל צנזורה על האמנות. בשום פנים ואופן. להדגיש בקו תחתון או באותיות אדומות. זה גם מה שחשבתי שאכתוב, ואז גיליתי שהשיר שכתבה טאטור הוא לא רק טקסט אלא גם קטעי ויזואליה אלימים. קשה לראות בסרטון הזה אמנות. האם אמירה פוליטית שעוטה על עצמה כסות של אמנות, מוגנת מכוח ״חופש הביטוי הנרחב״ שצריך להיות מוענק ליצירה? הלוואי שהיה אפשר. אבל ראינו את הסטטוסים שהעלו המחבלים להר הבית לפני שרצחו שם שני שוטרים, וראינו את הסטטוס שהעלה המחבל לפני שיצא לרצוח את בני משפחת סלומון בנווה צוף. ראינו והלב שרף.
12. וכעת, אחרי שכל הכללים נשברו וכל המסגרות התעקמו, עם יד על הלב, האם יש דרך בכלל להבדיל בין שיר מסית לסטטוס מסית? קשה עד בלתי אפשרי לדבר כיום על האמנות כ"נשגבת", כמרוממת מהחיים עצמם או מנותקת מהם. היא לגמרי החיים. וגם החיים שלנו הם לגמרי החיים. והם חשובים לא פחות מהאמנות, או מזו שמתחפשת לכזו. אמנות או נמות?
אקו"ם