מול קים ואובמה, טראמפ הפך לקול השקול
טראמפ מצטייר בעיני רבים כתאומו של קים ג'ונג און, עוד מנהיג מטורף שמניח אצבע לא צפויה על כפתור אדום. אבל כשנזכרים בצעדיהם של קלינטון ואובמה, אפשר רק לשמוח שהאצבע שלהם לא שם
לו סיפורה ההיסטורי של ארצות הברית היה מתוסרט להפקת קולנוע מצויה, הנשיאים ברק אובמה ודונלד טראמפ היו צוללים בקלילות לתפקיד הטוב והרע, בהתאמה. בדרמה סוחפת מבית היוצר ההוליוודי, האסתטיקה על ניואנסיה החיצוניים מכתיבה את הטון: האיש הטוב הוא בעל החזות המהוגנת והשיח החומל, שוחר השלום וההכלה; האיש הרע הוא פזור השיער, המאדים בקלות, ששולח רשפי דברים ואיומים גסים לכל עבר. המסך השטוח בבתי הקולנוע לא יכול להכיל את המורכבות ולרדת לפרטם של נושאים. הוא עוד יכול לקבל דילמות ענק שיוצבו בפני הגיבורים, רק אל תצפו ממנו להציג את הטובים כטועים ואת הרעים כצודקים. החשיבה ההוליוודית השתלטה על תפיסת המציאות שלנו: כך הופך הסכם גרעין חסר אחריות שחתם אובמה ל"צעד בונה אמון" מול איראן, וכך הופכים איומיו של טראמפ על צפון־קוריאה נוכח התגרויותיה החמורות ל"חומר נפץ מסוכן".
כבר חודשים מסבירים לנו שאנו עשויים לעמוד בפני מלחמת עולם שלישית, כשמשני צדי המתרס ניצבים מנהיגים לא צפויים עם אצבע עצבנית על הכפתור האדום. נשיא ארה"ב השנוי במחלוקת יושב במשוואה על משבצת מקבילה לזו של שליט הדיקטטורה הטוטליטרית במזרח הרחוק. כשגורלם של מיליונים תלוי בטראמפ מכאן ובקים ג'ונג און משם, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים ועל האורניום שיישאר על הארץ.
אלא שהמפיק הראשי של העולם הזה, הוא שמעל ומעבר לגבולות קליפורניה, יודע לבנות דמויות מורכבות בהרבה. טראמפ, יהיו שיגעונותיו אשר יהיו, הוא דווקא הקול השפוי והבריא בסיפור המטורף הזה. באוקטובר 1994 יצא ביל קלינטון בהצהרה חגיגית על הסכם הגרעין בין ארה"ב לצפון־קוריאה, שזה עתה נפרדה משלטונו של קים איל סונג. במסגרת החוזה השערורייתי הסכימה פיונגיאנג בטובה להפסיק להעשיר אורניום, ובתמורה קיבלה סיוע של מיליארדי דולרים בנפט, מזון ושאר פינוקים. קלינטון – עוד ליהוק נשיאותי דמוקרטי גדוש בהנהונים מרגיעים ומבטיחי כל טוב – היה משוכנע אז שהציל את העולם מאיום גרעיני. אלא שהמענק האמריקני הנדיב פרנס היטב את המונרכיה הקומוניסטית שואפת האורניום להמונים, ולמעשה מימן את תוכנית הגרעין שלה. כמאמר הכתוב, מי שמרחם על המשחקים באש, סופו שיתאכזר למי שניסו לעצור את שפיכות הדמים.
הגרעין הצפון־קוריאני הלך והתפתח תחת הנהגתו של השליט ג'וניור, קים ג'ונג איל, והוא מגיע לשיאו תחת שלטונו של הג'וניור־ג'וניור הנוכחי, קים ג'ונג און. שוב המציאות טופחת על פני שוחרי השלום, שלא מסוגלים להכניס את עצמם לנעליים של אויבי הנורמליזציה ונאמני הטרור. פעם אחר פעם מתעקשים הראשונים לתרגם לעצמם אידיאולוגיות רצחניות לשפה פציפיסטית, תולשים עצמם בכוח מהמציאות בשם תקוות השלום, סומכים על הרצון הטוב של המופרעים. מי אמר אוסלו ולא קיבל?
הסכם הגרעין האיראני לא שונה ולא מסוכן פחות, הוא בסך הכול נמצא בשלב מוקדם יותר של פיתוח והעשרה. פצצת מימן כמו זו שמצויה כעת בידי קים ג'ונג און – כלי נשק שבכוחו למחוק מיליוני בני אדם ברגע ולהביא להרוגים רבים נוספים במשך שלושת השבועות שיבואו אחרי שכדור האש יכה באדמה - היא לא שעשוע שאפשר להמר עליו. פצצות כאלה הופכות את טראומת הירושימה ונגסאקי למשחק בקפצונים, כמו מנוע של מכסחת דשא מול ספינה נושאת מטוסים.
הגיהינום של כולנו רצוף כוונות טובות של הנשיאים הדמוקרטים בארה"ב, ומי שיצטרך לנקות את הלכלוך הוא הנשיא הרפובליקני המכהן. אלא שמתנגדיו מתעקשים לספר לנו שוב ושוב שאין לתת בו אמון. אם תפרוץ מלחמת עולם שלישית תחת כהונתו, הוא יהיה מועמד מרכזי מטעמם לשאת באחריות, או בחוסר האחריות. למען האמת, כתבי האישום התקשורתיים נגדו נכתבים ברגעים אלה ממש. הדימוי השלילי של טראמפ נטחן עד דק, ובשעת הכרעה גורלית כמו זו, היעדר לגיטימציה לנשיא ארה"ב תגרום נזק לאמריקנים.
פצצת מימן – ממש כמו אחותה הצנועה, פצצת האטום – לא מבחינה בין רפובליקנים לדמוקרטים. ארה"ב נהנית מאוקיינוסים מרחיקי גבולות, אך הופכת בימים אלה למאוימת, והישרדותה של דרום־קוריאה עומדת על כרעי תרנגולת רועדים. פצצת מימן למרחקים ארוכים מסכנת את העולם, והנשורת הרצחנית של העימות עלולה לפגוע בכולנו.
נראה שדווקא טראמפ, על איומיו, מתגלה כמבוגר האחראי. התנהלות כמו שלו מצד קלינטון מול קוריאה ואובמה מול איראן הייתה יכולה לחסוך מאיתנו את רוחות מלחמת העולם השלישית הנושבות באוויר. יש לקוות שאת המלחמה עצמה הוא עוד יצליח לעצור.
תסלחו לי שאני נכנסת למגרש של הבנים ואלונה (ברקת, מה זאת אומרת איזו אלונה?), אבל מהומת ערן זהבי חצתה השבוע את גבולות הקוון. עם כל הכבוד לקהל הזועם ולהתאחדות הנדהמת, תלישת סרט הקפטן היא עוד לא שרפת דגל ישראל. קפטן הנבחרת לקח ללב את קריאות הבוז והקללות שהטיח בו הקהל; הקהל מצדו לקח קשה את ההפסד של הנבחרת. שוב התברר שאין אוכלוסייה קשוחה ואיומה יותר מזו של מגרשי הספורט. שם הכול הולך – נאצות וגידופים, קללות להורים ואיחולי ייסורים משפחתיים שלא יעלה על הדעת להשמיע בשום מתחם אחר.
הסכינים החדים שיוצאים מפי האוהדים מגיעים מאותו מקום אמוציונלי שממנו מגיע הפרגון כשנרשמת הצלחה. אך במעלה הטריבונות אין מקום לסבלנות או לאהדה רציפה. מנהג המקום הוא להעיף את השיח הספורטיבי אל מחוץ לגבולותיו הלגיטימיים בבעיטת קרן אדירה. קפטן נבחרת אמור להיות מנהיג שקול שלא נותן לעלבונות לחלחל ולא יוצא מהכלים, אבל מנגד קהל האוהדים אמור ליצוק משמעות למושג קבוצה, להיות סבלני ותומך, לדחוף קדימה בכוח ההערצה. "ארבעים שנה לא עלינו למונדיאל", אמר זהבי השבוע, "וארבעים שנה לא נעלה למונדיאל". ובכן, תתפלאו. עם קהל נאמן ודחיפה קדימה, ארבעים שנה הן לפעמים רק המבוא לצמד אליפויות. תשאלו את אלונה. נו, אתם כבר יודעים איזו.
אקו"ם