הסרת פסלו של הגנרל לי: מסר להיסטוריה
הלקח שצריך ללמוד גם מפרשת הגנרל לי הוא שהדרך הטובה ביותר להבטיח שזכרו של מנהיג או אדם זה או אחר לא יימחק, גם אם הוא שנוי במחלוקת לפי המושגים המשתנים של תקופה אחרת, הוא בכתיבת ספרים, ולא בפסלים
ההחלטה להסיר את פסלו של הגנרל לי, מפקד צבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקנית, אינה הגורם לשבר הנוכחי בחברה האמריקנית, אך הדבר בהחלט היווה "טריגר" למה שהתרחש בשרלוטסוויל בחודש שעבר ועלול לחזור על עצמו גם במקומות אחרים. למרבה האירוניה, הגנרל לי כלל לא היה גזען מובהק, ובמכתב ששיגר לעיתון ה"ניו יורק טיימס" עוד לפני מלחמת האזרחים, הודיע שהוא עומד להוציא לחופשי את עבדיו, ויש לשער שלו היה חי היום היה הראשון שהיה מתנער בשאט נפש מהבריונים הגזענים שהציתו את המהומות.
מה שהן הבריונים הניאו־נאצים שהשמיעו קריאות אנטישמיות והן הבריונים שמנגד, חברי ארגון "אנטיפה", כנראה לא ידעו הוא שאלפי יהודים לחמו במלחמת האזרחים בשורות צבא הדרום וזכו ליחס ידידותי ואוהד מצד הגנרל לי, בניגוד לגנרל יוליסס גרנט, מפקד צבא הצפון שהיה אנטישמי ואף ציווה על גירוש יהודים מאזורים שונים שבשליטתו.
מלחמת האזרחים האמריקנית אמנם מוצגת היום בעיקר כמאבק צודק לשחרור העבדים, אך סיבותיה ומניעיה היו מקיפים יותר, לרבות עימות כלכלי בין הדרום החקלאי ברובו לצפון התעשייתי (ולראיה, אנגליה וצרפת צידדו בדרום לא מפני שתמכו בעבדות אלא מפני שנזקקו לכותנה מהדרום לתעשיות הטקסטיל שלהן). אך לא פחות מכך היתה זאת מלחמה עקרונית בין שתי תפיסות בסיסיות: האם ארה"ב היא קונפדרציה בין מדינות ריבוניות, כפי שגרס הדרום, או מדינה מאוחדת שקווי מדיניותה העיקריים נקבעים על ידי הרשות הביצועית, המחוקקת והשיפוטית בוושינגטון.
הפגנות של ניאו נאצים וחברי KKK באטלנטה. הקיצוניות גברה הן בצד הימני והן בזה השמאלי של הקשת הפוליטית.
צילום: EPA
לא ברור מדוע דווקא עכשיו החליטה עיריית שרלוטסוויל להסיר את הפסל של הגנרל לי (אגב, החלטה שרוב אזרחי ארה"ב בסקר ארצי התנגד לה), אך אם היתה כוונתה לשכך את המתחים הבין־גזעיים והחברתיים שהלכו והחריפו באמריקה בעשור האחרון, הרי הושגה תוצאה הפוכה: הקיצוניות גברה הן בצד הימני והן בזה השמאלי של הקשת הפוליטית.
נוסף על כך הולך ומתפשט גל פופוליסטי באמריקה ובחלקים אחרים שונים של העולם, הקורא להסרת פסלים של דמויות היסטוריות שפועלן או דעותיהן שוב אינם מתיישבים עם הדעות הרווחות והמקובלות היום. במידה מסוימת יש בכך ניסיון לשכתב את ההיסטוריה, שהרי הפסלים האלה והאישים המונצחים בהם אכן מייצגים מושגים ואירועים שהיו מקובלים או שקרו בתקופה מסוימת בעבר, וזו עובדה - הגם שאין בהם כדי לחייב אותנו בהווה.
כך למשל יש בקנדה מי שדורשים להסיר את פסלו של מייסד המדינה ג'ון אלכסנדר מקדונלד, מפני שהתעלם מזכויות התושבים המקוריים, ובאוסטרליה, מאותה סיבה, יש מי שתובעים להסיר את פסלו של הקפיטן ג'יימס קוק - מגלה אוסטרליה - ובאמריקה עצמה, את פסליו של קולומבוס.
גם באנגליה, אף שלא באותה קיצוניות, יש תופעה של רביזיוניזם היסטורי, שתומכיו מאשימים את צ'רצ'יל באחריות למלחמת העולם השנייה. פסלו, שניצב בגאון מול בניין הפרלמנט הבריטי, אמנם עדיין עומד על תילו, אך אין לדעת מה יביא המחר. גם קדמוני מצרים, יוון ורומי, בין היתר, הנציחו דמויות שונות בפסלים, אך ספק אם יכולנו היום לזהותם אילולא כתביהם של ההיסטוריונים והסופרים שסיפרו לנו עליהם.
ואולי זה הלקח שצריך ללמוד גם מפרשת הגנרל לי, דהיינו שהדרך הטובה ביותר להבטיח שזכרו של מנהיג או אדם זה או אחר לא יימחק, גם אם הוא שנוי במחלוקת לפי המושגים המשתנים של תקופה אחרת, הוא בכתיבת ספרים, ולא בפסלים.
בישראל, למרבה המזל, תופעת הפסלים מצומצמת למדי. פה ושם ניצבים פסלים, רובם גרועים למדי, של הרצל, בן־גוריון וז'בוטינסקי, אך בדרך כלל במקומות סגורים ולא בכיכרות הערים, וטוב שכך. עם זאת, אחד החזיונות המגוחכים וסרי הטעם ביותר הוא גלריית הראשים של נשיאי ישראל בעבר שמקבילה את פניהם של הבאים לבית הנשיא. הציווי "לא תעשה לך פסל" תופס כנראה, אצלנו, לא רק במובן הדתי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם