דתיים, עלינו לאתגר את הרחוב הישראלי
כדי שהמרחב המשפחתי והקהילתי ידבר בשפת האם הערכית שלנו, עלינו להשקיע בכך לא מעט משאבים. זה לא יקרה מעצמו
כשטיילנו בקיץ באמריקה, שהינו בשבת עם חברים בחניון קרוואנים ביוטה. לפני כניסת השבת מתחנו חוטי עירוב סביב לשני הקרוואנים. עובד חביב העיר בנימוס שאסור לתלות כביסה בחניון. הסברנו לו שזהו מנהג דתי של יהודים, שאינו קשור לכביסה. בצהריים הגיע עובד חביב שני והעיר באדיבות שמישהו עלול לחתוך את הראש בחוטי הכביסה שלנו. כשהשבתי לו שזה מנהג דתי, הוא שאל האם מבחינה דתית החוט חייב להיות לבן, או שאפשר לתלות עליו סרטי אזהרה צהובים. וכך עשה. מתברר שחוללנו סערה זוטא בקרב עובדי החניון, כי העובד השלישי שהגיע שאל בנימוס מהו החג המיוחד שאנו נוהגים לחגוג בקשירת חוטים לבנים סביב כלי רכב.
אין לי שום תלונות כלפי העובדים האמריקנים, אבל חשבתי אז שלא הייתי רוצה לגדל את ילדיי במקום שהם מוזרים בו, והאחרים הם המובנים מאליהם. ואז הוספתי וחשבתי כמה קשה צריך לעמול גם בארץ, כדי לייצר לילדים מרחב שבו אמונותיהם ואורח חייהם הם מובנים מאליהם. הרי גם בישראל המרחב הציבורי הוא חילוני למהדרין. הרבה ישראלים יֵדעו לזהות עירוב כשייתקלו בו; אך אני רוצה שילדיי יגדלו במרחב קיומי שבו קוראים לעירוב בשמו, ולא "החוטים האלה של הדתיים".
גם בישראל המרחב הציבורי הוא חילוני למהדרין.
צילום: הדס פרוש, פלאש 90
אנשים אומרים לי: ממה אתה חושש? שיכירו הרבה דרכים ויבחרו בעצמם. אבל אני רוצה ששפת האם של ילדיי תהיה יהודית הלכתית, שזו תהיה ברירת המחדל שלהם, שממנה יבחרו את בחירותיהם. קל לזלזל בטיעון הזה כשאתה שייך לרוב החילוני. חברים שאינם דתיים אומרים לי: למה בכלל מפריע לך לראות יהודים נוסעים בשבת? שכל אחד יחליט בעצמו! לשורה התחתונה אני מסכים: בישראל צריך להיות חופש תנועה בשבת. אבל הם לא מבינים את המחיר שאני משלם על ההסכמה הזו. רחוב שבו יש הנוסעים בשבת ויש שלא - איננו רחוב נייטרלי, אלא רחוב חילוני. כשאתה חילוני, נוח לך מאוד שזו תהיה ברירת המחדל שיכירו ילדיך. נוח לך שבתי קפה יהיו סגורים בליל יום הזיכרון ופתוחים בליל שבת. כשאתה חילוני, הרחוב הישראלי משקף את ערכיך.
יש חילונים שאומרים לי: אני דווקא שולח את ילדיי לבית ספר שמשלב דתיים וחילונים; אני מאתגר אותם. אין לי תלונה לבתי הספר היפים הללו, אבל לטוענים אני משיב: האם היית מסכים לשלוח את ילדיך לבית ספר שמשלב דמוקרטים וגזענים? לבית ספר שמחצית המשפחות בו מצהירות שהומוסקסואלים הם סוטים? הרי היית מעדיף לחתוך לעצמך יד ולא לשלוח את ילדיך לבית ספר כזה, שבו האמונות הליברליות הבסיסיות שלך אינן המובן מאליו. אז דע שגם לי יש אמונות בסיסיות שחשובות לי.
האמונה בזכויות האדם הפכה בדור הזה למובנת מאליה, לא משום שמבחינה פילוסופית היא אכן כה ברורה. הפילוסוף הדגול אלסדייר מקינטאייר אמר שמבחינה הגיונית האמונה בזכויות אדם שקולה לאמונה בחדי־קרן. אף אחד לא הציג הוכחה משכנעת שיש לאדם זכויות כלשהן. בפרט אין שום דרך לבסס מבחינה פילוסופית את המערך האדיר, ההולך ומתנפח, של השיח העכשווי על זכויות האדם. כבר אין מדובר בזכויות בסיסיות וסבירות כמו זכות לחיים או למשפט הוגן, אלא בזכויות מעורפלות לאהבה, להורות, לכבוד וכן הלאה. כיוון שכנגד כל זכות עומדת חובה, הרי לכאורה על כולנו מוטלת החובה לספק אהבה, הורות וכבוד לכל המעוניין. כל המארג המפוקפק הזה מתקבל כתורה מסיני רק משום שתומכיו הצליחו להפוך אותו למובן מאליו, למערכת שמכוננת את הקואורדינטות של השיח, ולכן איש אינו מעז לפקפק בה.
למה הנאורים כל כך קנאים לאמונתם בזכויות האדם? למה הם ממהרים לסתום את הפה לכל מי שחושב אחרת? אולי משום שחשוב להם לחנך את ילדיהם בדרכם, ובאמת קשה להנחיל ערכים בסיסיים לילדים בלי להפוך אותם למובנים מאליהם. רק אחרי שילדינו רכשו את שפת האם הערכית שלהם, הם יכולים ללמוד גם שפות זרות.
איך אפשר לגדל ילדים בעולם שבו הערכים היהודיים שלנו כבר אינם שפת האם של השיח הציבורי? מה אפשר לעשות, בהנחה שאיננו רוצים ואיננו יכולים להסתגר? קודם כול, עלינו לאתגר את המובן־מאליו שמנסים אחרים לכפות על הרחוב הישראלי. אם הרחוב לא משקף בשלמות את הערכים שלי, שגם לא ישקף בשלמות את הערכים המנוגדים. תנו גם לי מקום. מעבר לזה, אני חש דחיפות להשקיע שבעתיים במשפחה שלי, כדי שלפחות המרחב המשפחתי ואולי הקהילתי ידברו בשפת האם הערכית שלנו. אני לא רוצה להגביה מחיצות, אז אני חייב להעמיק שורשים. ככל שהבית יהיה משמעותי עבור ילדינו, כך גדל הסיכוי שהם יזכרו שהיום השביעי אינו חג החוטים, אלא שבת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם