כשיעלון מפחד מהאקראיות הוא פולט שטויות
לא ברור מה עבר בראשו של בוגי יעלון כשקשר בחוסר רגישות בין ההצתה בדומא לפיגוע הירי שבו נרצחו בני הזוג הנקין. הנה שלוש תשובות אפשריות
"הדם של משפחת דוואבשה בדומא וגם של משפחת הנקין, הזוג הנקין שנרצח בפיגוע נקם על דומא, על הידיים שלנו". את המשפט הזה אמר השבוע משה (בוגי) יעלון. יעידו האנשים בסביבתי הקרובה שבמשך יומיים שברתי את הראש כדי להבין מה עבר ליעלון בראש. מה הביא שר ביטחון לשעבר, לכאורה אדם שקול וחכם, לקשור בין ההצתה והרצח המחריד בדומא לפיגוע הירי המזעזע של בני הזוג הנקין ז"ל? למה לו להסתכן באמירה כל כך חסרת רגישות, אפילו טיפשית? הנה שלוש תשובות אפשריות:
אנחנו מספרים לעצמנו שההתרחשויות, גם אם הן אקראיות לחלוטין, עדיין כפופות לאיזשהו סדר מחייב, שהן עדיין מאולפות וממושמעות. האקראיות מפחידה אותנו עד מוות, עד כדי כך שאנחנו לא מעזים להישיר אליה מבט ולהסתכל לה בלבן שבעיניים.
אם תתנו לאדם אחד להטיל מטבע חמישים פעם, ולאדם שני לנסות לדמות את התוצאות של הטלת המטבע - "עץ" או "פלי" - תוכלו בקלות לגלות מי מהשניים באמת הטיל מטבע ומי לא. בעוד מי שמטיל מטבע "לא משוחדת" יכתוב רצפים ארוכים של שלושה, ארבעה ואפילו חמישה סימנים זהים, זה שלא יטיל מטבע לא יעלה בדעתו את האפשרות להיווצרות רצפים ארוכים. מבחינתו האקראיות לא יכולה להפתיע אותנו, ולכן היא חייבת להיות כפופה לכללים.
מתברר שאפילו שר ביטחון לשעבר מפחד מהאקראיות. הוא לוקח מציאות מורכבת של סכסוך עתיק ימים ועקוב מדם, שמרוב פרמטרים לא ניתן לחזות בו את הצעד הבא, ומחיל עליה חוקים פשטניים של סיבה ותוצאה. כמו ילד שמשחק בפליימוביל, יעלון מזיז עצי זית, מסגדים ובתים על מגרש המשחקים הדמיוני שיצר, עד שמכוניתם של בני הזוג הנקין מתהפכת על הכביש בשומרון. כאילו באמת ישנה שרשרת מהלכים שבה כל דבר מוביל בהכרח לדבר הבא.
מראשית ימי המתמטיקה ועד המאה העשרים פעלו המתמטיקאים מתוך הנחה שבטיפול בכל טענה מתמטית ייתכנו רק שני כיוונים: הוכחת הטענה או הפרכתה. גם אם קשה מאוד לפתור בעיה מסוימת, הרי אם יושקעו בה מאמץ וכשרון במידה מספקת - תימצא לה הוכחה נאותה. דויד הילברט, גדול המתמטיקאים בתחילת המאה העשרים, ידע שזו הנחה שלא זכתה להוכחה, אך הוא היטיב לתארה באומרו: "ההכרה ביכולת לפתור כל בעיה מתמטית היא תמריץ עז לכל מי שטורח על הפתרון. אנו שומעים בתוכנו את הקריאה המתמדת: הנה הבעיה, מצא את פתרונה, אתה יכול לעשות זאת בכוח המחשבה בלבד, כי במתמטיקה לא ניתקל בחוסר יכולת לדעת".
אבל ב־1931 הוכיח הלוגיקן קורט גדל (Gödel), במאמרו "על טענות שאינן ניתנות להוכחה", שהנחה זו שגויה. ואם המתמטיקאים הבינו שאת המספרים אי אפשר לכפות למערכת לינארית של מובהקות נסיבתית, מי אנחנו שנחשוב שאפשר לעשות את זה למציאות?
הצפייה בסרטון של יעלון קושר בין דוואבשה להנקין היממה אותי. שפת הגוף והביטחון ששידר כשקשר בין שני האירועים בלתי ניתנת להבנה. אלא אם כן מבינים שהוא, כאמור כמו כולנו, פשוט מפחד מהאקראיות, עד כדי כך שהוא שולף מולה את נשק ה"אני יודע בדיוק מה קרה פה!".
יודעים מה? אף שעל פי כתב האישום חוליית החמאס שרצחה את איתם ונעמה הנקין החלה להתאמן לפני ההצתה בדומא, אני זורמת עם בוגי. הבה נניח שפיגוע הירי יצא לפועל בעקבות רגשות נקם מהצתה בדומא. איך שלא נסתכל על זה, האחריות לרצח או פגיעה היא על מי שפועל באלימות, וזו אמירה מוסרית שחייבים לחזור עליה ולשנן אותה כמנטרה.
אך טבעי ששר ביטחון יחוש רגשות אשמה על חפים מפשע שמצאו את מותם במשמרת שלו. אך טבעי שזה יאכל אותו מבפנים. אבל כדי שחפים מפשע לא ימותו במשמרת של מישהו אחר, צריך לעשות סדר בדברים ולדייק. כן, לממשלת ישראל ולכוחות הביטחון יש אחריות לדאוג לביטחונם של כלל אזרחיה ותושביה. לו יעלון היה אומר "הדם של משפחת דוואבשה על הידיים שלנו", לא היה פה אייטם חדשותי. האמת שלא היינו שומעים על זה בכלל. אנחנו מבינים שלנו כיהודים יש אחריות על מותם של פלסטינים חפים מפשע. יש לנו אחריות למגר טרור יהודי ולמנוע מצעירים יהודים שהם בשר מבשרנו לפגע בחפים מפשע. אבל בהתבטאות האומללה שלו בוגי הלך צעד אחד יותר מדי.
להגיד שהדם של משפחת הנקין על הידיים שלנו, זה להגיד שאנחנו רצחנו אותם. שיש רק רקדן אחד בטנגו הזה של הסכסוך, שלפלסטינים אין שום אחריות, שהם המסכנים והמוחלשים שאופס, לא שמו לב, מרוב שהם ילדים קטנים שלא מבינים מה הם עושים, רצחו בני זוג שהיו בדרכם הביתה והותירו ארבעה ילדים יתומים. כי בסופו של דבר, למרות הכוונות ה"טובות" של יעלון, עיסוק רב באשמה ולקיחתה גם אם היא לא שייכת לך, עושה יותר נזק מתועלת.
את התשובה הפשוטה שמרתי לסוף. השנה, ריח הגויאבות של אלול נושא עמו גם ניחוח בחירות. הוא עולה גם בנחיריו של יעלון שנזרק בחבטת עונשין מהמגרש הפוליטי. אם את מדיו כשר ביטחון פשט בגלל הבעת עמדה מוקדמת מדי ונחרצת מדי בעניינו של אלאור אזריה, נראה שהוא מנסה לחזור למשחק על ידי נקיטת אותו קו. בימין כבר אין לו מה להפסיד. להתבטאות הזו קוראים פשוט "קריצה שמאלה". אמנם מאד גמלונית ולא חיננית, אבל עדיין קריצה. אם בחור היה קורץ לי ככה הייתי עושה אחורה פנה, אבל יש מצב שהייתי זוקפת לזכותו את הניסיון.
אקו"ם