מלאה כל הארץ משפט: מבול פסיקות נגד הכנסת
שנת המשפט מסתיימת במבול פסיקות הסותרות חוקים של הכנסת, פשוט כי הממשלה מאפשרת זאת. הצעת החוק של בנט ושקד לבדה לא תספיק, הפעם נדרשת רפורמה מקיפה ויסודית
החודשים האחרונים עמדו בסימן מלחמת התשה מתמשכת: ביטול חוק המס על דירה שלישית מטעמי פרוצדורה חקיקתית; ביטול ההסדר הקיים בחוק המסתננים, העתירה למינוי מנכ"לית לבתי הדין, שבה לקח אליקים רובינשטיין חוק מפורש של הכנסת והפך אותו לעפרא דארעא; והערת־האגב של השופטת ענת ברון בעתירה על נישואי ההומוסקסואלים, שבה הצהירה על ביטול העיקרון המקודש של 'שמירת הדינים', מה שאומר שמעתה ואילך יכולים שופטי בית המשפט העליון לבטל גם חוקים שחוקקו לפני חוקי היסוד של 92'.
ואפילו הצ'קלקות האדומות והבוהקות האלה לא הכינו אותנו לסוף השבוע הקודם, בבחינת עוד זה מדבר וזה בא. כמה דקות לאחר שסיימתי את כתיבת הטור בשבוע שעבר על ביטול התקציב הדו־שנתי בידי בג"ץ, נחתה פצצת ביטול חוק הגיוס, שהפכה את הטקסט הקודם לאטריות קרות. התחלתי לקרוא את הפסק החדש והארוך, ופצצה נוספת רעמה - פסק הדין בסוגיית הכשרות. עכשיו כבר לא הייתה ברירה אלא להגדיל את הטור. וזה לא נגמר פה. את הלילה שלמחרת ביליתי במסע מילואים מדברי. כשהקליטה חזרה עם שחר על אחד המצוקים, גיליתי במייל בטלפון הנייד את פסק הדין בעניין שלילת התושבות ממחבלי חמאס. בג"ץ עבר להפצצת שטיח בסגנון מלחמת העולם השנייה, וסרגל המאמצים של הציבור מראה סימנים של קריסה.
זה כמה שנים אני מלווה אדם שעבר טראומה וסובל מדיכאונות ומחשבות אובדניות. לאחרונה הוא גנב נשק כדי לשלוח יד בנפשו. המשטרה עצרה אותו בזמן, אך הפסיכיאטר הסביר לי: אתה חייב להבין שמשהו רע קרה בחצי השנה האחרונה, שזה לא אותו אדם שאתה מכיר. הבעיה שלו היא כבר לא 'בתוכנה' אלא 'בחומרה', משהו נשחק אצלו, והתועלת של הדיבורים שלך מוגבלת מאוד. כרגע הוא מסוכן לעצמו.
מי שעוקב אחרי 'מקור ראשון' יודע שלמרות הביקורת הנוקבת הנמתחת פה לפעמים, אנחנו מקפידים בכבודו של בית המשפט. הבעיה היא שבית המשפט העליון היום איננו בית המשפט שהכרנו עד לפני חצי שנה. משהו רע מאוד עבר עליו.
השופטים לא איבדו את בוחן המציאות. סביר יותר שהם משתוללים כי הממשלה מאפשרת להם להשתולל. קחו לדוגמה את פסק הדין האחרון, שבו חברי הפרלמנט הפלסטיני מטעם חמאס עתרו נגד שר הפנים ששלל להם את מעמד התושבות. החוק חוקק הרבה לפני חוקי היסוד של 92', והוא ברור מאוד: יש לשר הפנים סמכות לשלול תושבות לפי שיקול דעתו, לטובת נושאים כמו ביטחון המדינה ושלום הציבור. מה עשה השופט עוזי פוגלמן? החליט שאת החוק צריך לפרש לאור 'תכלית אובייקטיבית' שהוא המציא אד־הוק, ולפיה 'כל דבר חקיקה נועד לקדם זכויות אדם'. מכאן הלוגיקה פשוטה: הואיל וביטול תושבות הקבע פוגע בזכויות המחבלים, המחוקק בוודאי לא התכוון לאפשר אותו. פסק הדין של פוגלמן הוא עלבון לאינטליגנציה. אשמח אם מישהו מהקוראים יאיר את עיניי בתקדים אחר לרמה כה ירודה של טיעון.
פוגלמן יכול היה לשמור על יושרה מינימלית ולהודיע על ביטול החוק. אמנם בלתי אפשרי לבטל חוקים שנחקקו לפני חוקי היסוד, אולם היה אפשר להשתמש בהערת האגב של ברון דלעיל, שלפיה סעיף 'שמירת הדינים' יוצר 'אנומליה חוקתית' ולכן בית המשפט אינו מכבד אותו. זה הרי מה שהוא עשה דה־פקטו, אך לא מה שהוא הצהיר. מדוע לא הודה שהוא מבטל חוק בלי שום סיבה? כנראה בגלל הפוליטיקה. כנראה הרגיש שיש לו לגיטימציה לבטל חוקים כל עוד המהלך פוגע בחרדים, אבל אין לו לגיטימציה לבטל חוק שהוא אבן יסוד בסיסית בשמירה על שלום הציבור.
במצב הזה אין מנוס. פוגלמן וחבריו חייבים לקלוט שהקרדיט הציבורי שלהם נגמר ושאין להם עוד לגיטימציה להתפרעות. בסביבה כזו אין שום משמעות להצהרת נתניהו על העברת חוק יסוד 'ישראל מדינת הלאום של העם היהודי'. הוא לא יהיה שווה את הנייר שעליו ייכתב. לא אני אומר את זה, הנשיאה נאור אומרת את זה. בנאום האחרון שלה בוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין, הצהירה הנשיאה היוצאת שהיא לא מתכוונת לדבר על חוק הלאום, "כיוון שלא מן הנמנע שעניינו יגיע לבית המשפט העליון". בתרגום לעברית מדוברת: כשיגיע אלינו, כבר נטפל בו.
השאלה הגדולה היא על מי מוטלת החובה הציבורית לסתום את הבולען הענק שנפער לנו מתחת לרגליים? התשובה היא איילת שקד ונפתלי בנט. שרת המשפטים קיבלה הרבה קרדיט על תפקוד מרשים באחד המשרדים התובעניים והקשים. נאומיה מרשימים ומעוררי השראה, אולם בפועל את עיקר יהבה מאז היבחרה לתפקיד היא שמה על מינויים. מבקריה טוענים שהיא לא הצליחה להכניס שמרנים אידיאולוגים שמוכנים להתלכלך, אולם גם הם אינם יכולים להתעלם משורת הצלחות לא מבוטלות בתחום זה.
הבעיה היא שלמעט הרפורמה (שנתקעה בינתיים) במינוי משרות אמון במשרדי הממשלה, היא לא העזה עד כה לגעת ביסודות השיטה. לשקד היה חשוב לשמור על יחסים תקינים עם שופטי העליון, הימין לא לחץ עליה, ועכשיו הכול מתפוצץ לנו בפנים. ביום חמישי שעבר חרגה ממנהגה ופרסמה עם נפתלי בנט את התוכנית להעברת חוק יסוד 'החקיקה'. החוק הזה מעגן את סמכותו של בג"ץ לפסול חוקים אולם כולל את 'פסקת ההתגברות', שלפיה תוכל הכנסת לחוקק מחדש חוקים שנפסלו. צריך לזכור שגם אהרן ברק תמך בחוק־עוקף־בג"ץ הזה, אך הוא דרש שהחקיקה השנייה תתקבל רק ברוב של 65־70 ח"כים - מה שיהפוך אותה לתיאורטית וללא יישומית. לחוק הזה יש ערך רק אם ההתגברות תיעשה ברוב רגיל, אחרת מדובר בחוק מסוכן שרק יעצים את כוחו של בית המשפט.
כך או כך, החוק הזה לבדו הוא מעט מדי ומאוחר מדי, והרפורמה חייבת להיות מקיפה ועמוקה הרבה יותר. חוק יסוד 'החקיקה' חייב לבוא עם מהלכים אפקטיביים נוספים שישיבו את האיזון בין רשויות השלטון במדינה. מהלך בסיסי הוא ההצעה של התנועה למשילות ודמוקרטיה, שאותו יכולה להעביר שקד בתקנות פשוטות שאינן דורשות הליך חקיקה שלם: שינוי סדר הדין של בג"ץ. המצב היום הוא שפעיל שמאל מגיש עתירה, ומחלקת הבג"צים נחפזת להגיש תשובה מפורטת הכוללת את כל הבסיס העובדתי לעמדת המדינה. מדובר במידע יקר ערך שעליו מתבססים השופטים בדרכם לפסילת חוקים או החלטות ממשלה. שקד יכולה לקבוע בתקנות שתשובת מחלקת הבג"צים הראשונה תעסוק אך ורק בעילות הסף: האם יש לעותר זכות עמידה, האם העתירה הוגשה בשיהוי, האם הנושא שפיט. הפרקליטים לא יכתבו אפילו פסקה אחת לגופו של תיק. עילות הסף ישוריינו גם הן בתקנות חדשות לסדר דין, והשופטים יהיו כבולים אליהן. רק תיק שצלח את המשוכות הללו יתקדם לדיון בגופה של עתירה.
הלאה. חוק יסוד 'החקיקה' חייב לכלול סעיף שלפיו ביטול חוקים יוכל להיעשות רק בהרכב הכולל 15 שופטים ובהחלטה הניתנת פה אחד. אם גם זה לא יעזור, צריך להעלות מהאוב את מיזם בית המשפט לחוקה. בית המשפט העליון הקיים יעסוק בערעורים בלבד, וכלל הנושאים החוקתיים יעלו לדיון בפני ערכאה חדשה שתכלול שלושה ח"כים בדימוס, שלושה שרים בדימוס, ושלושה שופטים בדימוס. הכדור האחרון במחסנית הוא העלאת מספר השופטים בעליון ל־25, ומינוי מסיבי של שופטים שמרנים. אני מודע לכך שיש כאן דברים שמעולם לא עלו פה בטור, אבל חייבים להבין שהמצב השתנה מקצה לקצה, ואם החרש נחריש בעת הזאת המצב רק יחמיר. תכלה שנה וקללותיה.
אקו"ם