ראשי » חדשות » דעות

משל השופר: אפשר להניח להעמדות הפנים

אין כמו השופר לסמל את ראש השנה, ואין כמו ראש השנה ללמוד על נפש האדם ועל פגמיה

לכל העמים יש שנה, ולכל השנים יש ראש. לכן כמעט בכל תרבות המוכּרת לנו נוהגים לחגוג את ראש השנה. באיראן קופצים מעל מדורות, בהודו עורכים הצגות על קרבות האלים, באקוודור שורפים דחלילים, בתאילנד משחררים ציפורים מכלובים, בסין מדליקים זיקוקים, באמריקה מתנשקים, ובישראל האזרחית מתווכחים אם סילבסטר היה אנטישמי. כל עם וההנאות שלו. חיפשתי ובדקתי, ולא מצאתי עוד ראש שנה שנחגג כמו זה היהודי המסורתי: התכנסות לתפילות ארוכות ביראה ובתחנונים. בני תרבויות אחרות מעדיפים לחגוג, ולא להתפלל ביראה.

אין כמו ראש השנה היהודי לחשבון נפש, ואין כמו השופר לסמל את ראש השנה. הגמרא קובעת שאם הפך את השופר ותקע בו - לא יצא ידי חובתו (ראש השנה כז). הפוסקים הזכירו שלושה אופנים להפוך את השופר, ושלושתם פסולים: ראשית, אם חימם את השופר וריכך אותו, ואז הפך אותו מבחוץ פנימה, כמו שמתהפכת החולצה כשאנו מסירים אותה מעל הראש. שנית, אם הרחיב על ידי חימום את הפתח הצר והקטין את הפתח הרחב. שלישית, אם הותיר את השופר כמות שהוא, אך החזיק אותו הפוך, ונשף לתוך הצד הרחב.
 
על דרך הדרש, שלושת המקרים הפסולים הללו מלמדים אותנו על שלושה פגמים של הנפש.

הפגם הראשון: אם הפך את הפנימי לחיצוני. זו מחלה גדולה של דורנו, שאנשים מוציאים את הפנימיות שלהם החוצה. במסכת בבא בתרא יש עיסוק נרחב במה שנקרא "היזק ראייה". יצירת קו ראייה ישיר לחצר השכן היא פגיעה בו; עצם הפרת הפרטיות נחשב להיזק.

אנחנו כל כך מזלזלים בפרטיות שלנו. חושפים לעין כול רגשות כמוסים, קשרים עדינים, חוויות אישיות. אנשים מנהלים שיחות טלפון אישיות בקולי־קולות באוטובוס, להוטים להשתתף בתוכניות ריאליטי (או לפחות לצפות בהן), מעלים לפייסבוק תמונות מכל חגיגה אינטימית. אנשים גם מתלבשים באופן חושפני, ולא משאירים אפילו את גופם לעצמם.

הפגם השני: אם אדם הרחיב את הפתח הצר של השופר וצמצם את הפתח הרחב. הפתח הצר הוא משל לילדותנו. עולמו של הילד קטן ואינטימי, וכך הוא צריך להיות. ככל שהוא מתבגר, הולך עולמו ומתרחב. אנחנו חוטאים בניסיון להפוך את היוצרות.

אנחנו מנסים לצמצם בכוח את הפתח הרחב, כלומר להפוך את המבוגרים לילדים. זהו הנושא האמיתי של הספר "פיטר פן". מי שקורא את הספר המקורי רואה שקפטן הוק הוא לא רשע ונבל כפי שעשו אותו בסרט המצויר; הוא פשוט מבוגר. כמו הרבה מבוגרים, הוא פוחד פחד מוות מהשעון המתקתק. פיטר פן, לעומתו, מסרב להתבגר, והוא הכוכב האמיתי של המאה ה־21. זה בא לידי ביטוי בתעשייה ענקית של טיפולים קוסמטיים מכאיבים וניתוחים פלסטיים, ולעתים תכופות גם בהתנהגות אינפנטילית. גם בגיל שלושים וארבעים, אנשים מסרבים לקבל על עצמם את האחריות והמחויבות של עולם המבוגרים.

מצד שני, אנחנו מנסים גם להרחיב בכוח את הפתח הצר, כלומר: לגזול מהילדים את ילדותם, לדחוף אותם טרם זמנם לעולם שגדול עליהם. תוכניות הילדים בטלוויזיה עוסקות בתכנים בוטים מדי, לפעמים פשוט גסים, שלילדים אין כלים להתמודד איתם. בגדי ילדוֹת, לפעמים אפילו בגדי תינוקות, מעוצבים כבגדים של נשים מבוגרות. אני שומע ילדים ברחוב משוחחים, ונושאי השיחה שלהם, שלא לדבר על אוצר המילים, שאובים כולם מעולם המבוגרים, ולא מהחלק המובחר שלו. מסלול החיים של אדם צריך להיות דומה לשופר: צר בתחילתו, ואז הולך ומתרחב. אנחנו הופכים אותו לצינור אחיד, שאין בו התרחבות ואין בו צמיחה.

הפגם השלישי הוא כשאדם מחזיק את השופר הפוך ותוקע בצד הרחב. האדמו"ר הזקן של חב"ד הביא בהקשר הזה את הפסוק "מן המצר קראתי י־ה, ענני במרחב י־ה" (שו"ע הרב תק"צ). תקיעת שופר היא זעקה שבאה מן המצר, ממקום של דחק. התרבות העכשווית חוששת מאוד מהמקום הזה, מן המצר. כל כך הרבה סדנאות מלמדות אותנו איך להשתחרר ואיך לזרום ואיך להתעצם. אבל בזמן שעמים אחרים מתחפשים בראש השנה לדרקונים ורוקדים בשמחה עם דחלילים וזיקוקים, היהדות מלמדת אותנו בימים הנוראים שכדי לצאת למרחב צריך לשהות קודם במצר. נחוץ לנו זמן של ריכוז שקט, של תפילה ארוכה, המדברת על חולשותינו וצרכינו ומפצירה במלכנו לרחם עלינו.

והרי האמת היא שאנחנו נמצאים במצר, בין אם נרצה ובין אם לא. במשך כמה ימים בשנה מותר סוף־סוף לזנוח את העמדת הפנים כאילו כולנו תמיד אנשים חזקים וזורמים ומועצמים ועוצמתיים, ולהודות מה אנחנו באמת. להודות בפחדים שלנו, בחולשות שלנו, בחטאים שעשינו. "ראה עמידתנו, דלים וריקים". ומשם, מן המצר, נתפלל לא־לוהינו: "ענני במרחב י־ה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

חיים נבון

רב קהילת השמשוני במודיעין, מלמד תורה במוסדות שונים, סופר ופובליציסט

לכל הטורים של חיים נבון