ראשי » חדשות » דעות

יום כיפור: זמן שהשמאלני והימני יקשיבו זה לזה

השיח הציבורי בישראל מתקרב לנקודת רתיחה מסוכנת. יום הכיפורים מספק לנו הזדמנות להעמיק בהבנת האחר, ומתוך כך לסלוח ולקבל סליחה

"עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו", אומרת המשנה במסכת יומא, והתביעה הזו קצת מייאשת. לא מפני שאי אפשר לבקש היום סליחה נקודתית מבני פלוגתא שביזינו או מיריבים פוליטיים שבהם השתלחנו, אלא מפני שעמוק בתוכנו אנחנו חוששים ששום דבר לא ישתנה. שלמחרת תקיעת השופר של נעילה נפקח עיניים ונגלה שכפי שכתב ביאליק "כִּי קָרָא אֲ־דֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם יָחַד: הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה," הפובליציסט שחט והפרשן השתלח, הנכים חסמו את הכביש ויריבי נתניהו את הבית של היועץ, הפוליטיקאי גידף והשמאלני עתר לבג"ץ, והימני? הוא מקלל את השופטת.

המחנאות, ההתלהמות וההשתלחות היומיומית הפכו ללחם חוקנו, למנת הרעל היומית, וברשתות החברתיות זוהי מזמן מגפה של ממש. כי כיוון שניתנה רשות למשחית להשחית שוב אינו מבחין בין טיעונים לגופו של עניין לשיימינג לגופו של טוען. ולא אוציא את עצמי מהכלל כי גם אני חלק מהתופעה: כותב באש קודש יוקדת על תחלואי השמאל וסכנותיו, ולא תמיד מנסה להבין שאולי אין פה שיח בין בני אור לבני חושך אלא מחלוקת עמוקה בין שתי קבוצות פטריוטיות שרואות אחרת את טובת המדינה.
 
נכון, ענני המלחמה ולהט המחלוקת לא ייעלמו כי הבעיות שלנו גדולות והמחלוקות שלנו עמוקות. אבל כן אפשר לבקש קצת פחות שַׁחַל בַּדֶּרֶךְ, דם באולפנים ומשטמה ברשתות. אלא שכדי לעשות שינוי ממשי לא מספיק לדבר על אורות התשובה. בשביל לפגוע פחות בזולת צריך להבין אותו, וההכרה הזו קוראת לנו להעמיק בבקשת הסליחה של יום הכיפורים.

רגע לאחר הדבקות המטלטלת של הפיוט 'לך א־לי תשוקתי' בפתיחת החג אנו צוללים אל הווידוי - חשבון נפש נוקב עם עובדות ופרטים הפרושים ככתב אישום. מצוות היום תובעת מאיתנו עמידה חשופה מול הפערים המוסריים וההתנהגותיים שצברנו בשנה החולפת, ומה שנשקף במראה הפנימית לא תמיד קל לעיכול. על כך אנחנו מבקשים "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו".

אנו מבקשים לשוב בתשובה אל האינסופי והבלתי מושג, שאין לו גוף ודמות הגוף, ובכל זאת מופיע בחז"ל בדימויים מתחלפים: אבינו, מלכנו, ולפעמים 'דודנו' במערכת יחסים זוגית. בחסידות הסבירו שכמו שמערכות היחסים שלנו אינן דומות זו לזו, גם לחטאים שלנו יש מצבי צבירה שונים. בתחילת הדרך אנחנו מעשיים מאוד, מרוכזים בתוצאות וסופרים מצוות ועברות. כשאנו מתבגרים אנחנו מבינים שיש רבדים נוספים, כמו כוונת הלב והעמדה הנפשית.

"אבינו": עיקר הפגיעה בהורים היא בהתעלמות מהם. ההורים לא בהכרח מצפים מאיתנו לעבוד בעבורם. לפעמים להפך, הם מצפים לראות אותנו סוללים דרך עצמאית, סקרנים לראות כיצד נבטא את הגרעין שלהם באופנים חדשים ובזירות חדשות. הם גם לא מצפים מאיתנו להכיר לעומק את עולמם הפנימי, אבל כן דורשים הכרה ונפגעים משכחה ומהזנחה. חשוב להם שנעריך ונכבד אותם, שניתן להם משקל וממשות בחיים שלנו, שנזכור שהם שנתנו לנו כוח לעשות חיל, ושלא נראה בהם נטע זר בעולם החדש שיצרנו. על ההתעלמות מהם אנו מבקשים סליחה.

"מלכנו": המנהל או המפקד זקוקים פחות להכרה או להזדהות עמוקה, ויותר להתגייסות משימתית־אופרטיבית. כמוכווני מטרה הם מובילים אותנו לעבר משימות גדולות שמעבר לאופק הטבעי שלנו כפרטים. קבלת העול וההיענות להם ממקמת את הסיפור הקטן שלנו במסגרת של סיפור גדול, מקנה לנו משמעת ומשמעות. החטא כלפיהם מתבטא במרידה ופריקת עול, באי־ציות ובסרבנות. על המרד מבקשים מחילה, כמו על חוב שלא שולם.

"דודנו": הציפייה בין בני זוג היא אחרת לגמרי - לא הכרה או ציות, אלא רגישות. אין בזוגיות דבר שמאמלל יותר ממצב שבו ה'כללים' נשמרים, אך אין לבן הזוג שלנו שום עניין אמיתי במה שמתרחש אצלנו בחדרי הלב. כשאדם קולט שהוא כבר לא מושא לגעגוע ושאיננו מעורר עניין ממשי אצל זולתו - הוא מרגיש מוחפץ ומנוצל. הקרירות פוגענית יותר מכל מריבה. בלשונו של בובר, אנו מבקשים קשר אינטימי של "אני־אתה", ולא מסתפקים במערכת יחסים פונקציונלית־תועלתנית של "אני־לז". על הפגיעה באדישות מבקשים כפרה, במשמעות של ניקיון.

התשובה אפוא משתנה ומתבגרת. השכבות שנחשפות הופכות אותה לתנועה בספירלה שהולכת ומעמיקה. השאלה הגדולה היא איפה ההתפתחות הזו פוגשת אותנו כשותפים בחברה הישראלית. האם מעבר לשמירה על כללים פורמליים ומשפטיים של התנהגות וקבלת החלטות, אנו יכולים להיות רגישים יותר ליריבינו?

למה כל כך קשה לימני ולשמאלני להכיר זה את זה? עוד לפני המחלוקות הבלתי ניתנות לגישור, הם פשוט מתעניינים בנושאים שונים.

השמאלני מאמין בתפיסה רוחנית, אוטופית כמעט, שכוללת מרכיבים אלטרואיסטיים מובהקים: הוא יצדד בהענקת זכויות למהגרים, למרות האיום על השגשוג הכלכלי והסיכון בהעלאת שיעורי הפשיעה וירידת הביטחון האישי; הוא יכיר בשלל צורות של תאים משפחתיים אלטרנטיביים, למרות הפגיעה הצפויה בשיעורי הילודה ובתהליכי ההתפתחות של הילדים; הוא יתמוך בהגדלת ההוצאה הממשלתית ובהגדלת הסיוע והקצבאות, למרות הפגיעה הברורה בצמיחה ובתוצר; הוא ייאבק על חופש הביטוי והתנועה גם במקומות שבהם החירויות הללו עלולות להגביר את הסיכון לטרור.

למה? כי הוא זוכר את העולם הלאומני־שבטי שכילה עצמו לדעת בשתי מלחמות עולם. אבל גבוה מעל גבוה מרחף גם חזון אלטרואיסטי: בשם ערכי השוויון, ההוגנות והצדק, הוא מוכן לוותר על הגנות חיוניות. הוא יסכן את עצמו למען האחר, וגם כשהוא מתחבא מאחורי טיעונים פרגמטיים הוא מרגיש את האמת המשיחית החותרת לגאולה קולקטיבית, מתוך אמונה שכל אדם נברא בצלם ולכן זכאי לחירות ולשוויון.
 

הימני השמרן לעומתו, לא מקבל את ההכרעות הללו מאותן סיבות עצמן: הוא נאבק על מוסריות בת־קיימא, כי נהיר לו שערכים שאינם מחוברים למציאות לא יחזיקו מעמד. הוא רואה את הסדקים העמוקים שנפערים במגדל־בבל האירופי, ומריח עדיין את הדם והדמעות שנשפכו פה אחרי כל הרפתקת שלום.

אבל אותו ימני גם יודע שהתפיסות המשיחיות האוטופיות משוקעות עמוק בדי־אן־איי הלאומי שלנו: מ"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" ו"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" של הנביא ישעיהו, דרך חזון ימות המשיח של הרמב"ם, שלפיו "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות", ועד לטקסטים המשיחיים של דוד בן־גוריון על ייעודו של ישראל כאור לגויים וכמרכז רוחני ומוסרי לאנושות כולה. החזון הגדול מרחף מעל הימני גם כאשר הוא נאבק על הקיום וההישרדות ושקוע בהגנת הווילה בג'ונגל.

גם השמאלני מרגיש לפעמים את האמת השמרנית. לעתים הוא חש שמעגלי השייכות המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים הם ביטוי של זהות הנטועה בשכבות עמוקות בנפש. ש"ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה" (לכן הוא חי פה, ולא בברלין או בעמק הסיליקון), ושבשביל לשרוד פה צריך להיות חזק ומרתיע, ולכן בניין הכוח איננו רק אילוץ חיצוני אלא גם ערך.

המחלוקות - על עתיד אזורי לב הארץ, ומקומה של ההלכה היהודית פה - נוקבות. אך יש מכנה משותף רחב בערכי הליבה העמוקים, בהיסטוריה, בחזון ובשפה העתיקה שמחזיקה הכול. צריך להתחיל לדבר אותו. האיזון בין התביעות של ההווה לחזון הרדיקלי של העתיד מוטל לפתחי כולנו. ההיסטוריה שלנו נעה בין אמונה עמוקה בתיקון משיחי של המציאות, ובין הכרה בגבולותיה ובמצריה. בין הולכי מדבריות ואוכלי מן וחולמי חלומות על ארץ חדשה מובטחת, לתודעה הרציונלית ש"אם אין אני לי מי לי", ושאת הרעיונות הגדולים צריך לממש פה - בתנאי המציאות הנוכחית.

ליום הכיפורים יש תכלית מעבר לוויכוחים ולבירורים: לספק לנו רגע שבו אנו מתעלים מעליהם, מקשיבים זה לזה ומבינים זה את זה, ומתוך כך סולחים ומוחלים ומכפרים זה לזה. לשם כך מכריז החזן בפתח היום: "רבותיי תמחלו זה לזה", והקהל עונה כאיש אחד "מחלנו". אנו מזהים לרגע מכנה משותף המקיים את השיח עם קצת יותר חמלה והכלה. "כֹּה־אָמַר ה' אֱ־לֹהִים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יהודה יפרח

ראש הדסק המשפטי של nrg ומקור ראשון

לכל הטורים של יהודה יפרח