אנחנו צריכים לזכור אור אריש, סלומון גברייה ויוסף עותמן
כולנו היינו אומללים ללא היכולת לשכוח, אבל הימים שבין כסה לעשור מלמדים אותנו מה חשוב בכל זאת לזכור - וזה כולל גם את שמות שלושת נרצחי הפיגוע בהר-אדר השבוע
זוכרים את הפיגוע בהר-אדר? ברור, תגידו, זה הרי קרה ממש השבוע. ואת שלושת הנרצחים בו, אתם זוכרים? כאן אני כבר משער שרובכם תצטרכו את עזרתו של 'גוגל'. והנה העתידות הלא מאוד משמחות: בעוד שנה נצטרך כולנו את חסדיו של מנוע החיפוש כדי לזכור שבכלל אירע פיגוע כזה.
יש פיגועים שלא נשכחים, פיגועי וי-איי-פי מבחינת יכולת הזיכרון שלנו. בדרך כלל יהיה זה בגלל זהות הנרצחים – ילדים, למשל. אף אחד לא ישכח את שלהבת פס או את אדל ביטון. במקרים אחרים יהיה זה בגלל שהפיגוע הפך לסמל, למשל במקרה של ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי, קורבנות הלינץ' ברמאללה בתחילת האינתיפאדה השנייה.
אבל אלה, למרבה הצער, הם יוצאי הדופן. רוב הפיגועים ונרצחיהם הופכים במהלך השעות, הימים והחודשים שחולפים מאז הרצח לעיסת זיכרון מעומעמת שהולכת ונמוגה בירכתי מוחנו. אנחנו לא אשמים בכך, כמובן. אך בשבת שעברה קראנו בבתי הכנסת בפרשת 'האזינו' את המילים "צור ילדך תשי". הא-לוהים החנון והרחום ברא אותנו כיצורים שוכחים. אחרת, לא היינו יכולים להתקדם בחיים ולחייך אפילו פעם אחת, אלא היינו הולכים ושוקעים בזיכרונות קשים ומתישים שצברנו במהלך חיינו.
מעניין שהפסוק הזה, שמדבר על המצאת השכחה, נקרא תמיד בסמוך לראש השנה, ששמו היהודי הרשמי הוא דווקא "יום זיכרון". יש כל כך הרבה שמות שבהם אפשר היה לקרוא לראש השנה, אבל היהדות בחרה דווקא בזיכרון כמאפיין הבולט והחשוב ביותר של היום שבו כל יצורי עולם נשפטים לשנה הקרובה. זאת, כי השכחה ברוכה היא, אבל צריך לעשות בה שימוש מושכל - ויותר מזה חשוב לדעת לזכור.
"צור ילדך תשי" הוא החלק הראשון של הפסוק, "ותשכח אל מחוללך" הוא השני. הא-ל החנון והרחום ברא בנו את השכחה, אבל אנחנו בחרנו להשתמש בה כדי לשכוח אותו. תהליך השמדה עצמית קלאסית מתואר כאן בשש מילים עבריות יפהפיות, ומעניק לנו הוראות הפעלה ברורות למנגנון השכחה החשוב כל כך: תשכח, ותשכח היטב – אבל קודם כול תזכור את מה שצריך לזכור.
בבחירות שנערכו השבוע בגרמניה זכתה מפלגת הימין הקיצוני 'חלופה לגרמניה' ב-12.6 אחוזים מהקולות. רבים בגרמניה, בעולם וכמובן בישראל מצאו את עצמם נדהמים ומודאגים מההישג, שמזכיר את הצלחתה של המפלגה הנאצית בבחירות 1930, כשאז זכתה בכ-18 אחוזים מהקולות. שנתיים אחר כך המספרים הכפילו את עצמם, והסוף כבר ידוע.
מומחים גדולים ממני לענייני גרמניה נתנו ועדיין עסוקים בלתת הסברים מהסברים שונים להישג המדאיג הזה. אבל דבר אחד ברור - מעבר לבעיותיה הידועות של גרמניה, כולל סוגיית המהגרים, חלק מהגרמנים רוצים פשוט לשכוח. הם אינם מעוניינים לזכור, ומבקשים לשים מאחוריהם את מה שקרה במדינתם לפני כך וכך עשורים, להפסיק את מה שהם מכנים "כיפוף הראש בגלל פשעי עבר". הם מביאים זאת לידי ביטוי בין השאר בהצבעה למפלגות ימין קיצוני, שמדגישות את הגאווה הגרמנית ואת חוסר המוכנות להתנצל עוד.
אותם גרמנים לא אשמים בניסיון לא לזכור. צור ילד גם אותם תשי. רק שבדרך הם שוכחים את המפלצת שחוללה את השמדת שליש מעמנו, ואת זה אסור לנו לאפשר - לא כבני אדם, לא כיהודים ובטח לא כישראלים.
אור אריש, סלומון גברייה ויוסף עותמן צריכים להיזכר - לא רק ביום הפיגוע ולמחרת עד תום ההלוויות, ולא רק על ידי משפחותיהם, שבוודאי יזכרו אותם יום-יום, עד מותם. הם מתו על קדושת הארץ, ותושבי הארץ כולם צריכים לשאת בחובת ובזכות זיכרונם.
אנחנו צריכים לזכור גם עומרי לוי, חייל 'גולני' שנהרג בפיגוע בתחנה המרכזית בבאר-שבע ב-18 באוקטובר 2015. פחות משנתיים חלפו, ואנחנו לא זוכרים אותו. ומה לגבי הפיגוע באילת? גרדו היטב בראשכם. נכון שלא מצלצל מוכר? מי בכלל זוכר שלפני עשר שנים נכנס מחבל למאפייה בעיר ורצח את אמי חיים אלמליח, מיכה בן-סעדון וישראל סמוליה?
עומרי לוי, אמי חיים אלמליח, מיכה בן-סעדון וישראל סמוליה הם ארבעה שמות ששלפתי מרשימה ארוכה וכואבת של הרוגינו ונרצחינו לאורך השנים. נכון, אנחנו לא באמת יכולים לזכור את כולם כל הזמן, אבל ראוי לפחות שבפינה אחת קטנה בראשנו תהבהב הנורה הזו כל הזמן, כמו נר זיכרון שלעולם לא כבה. כשנדע את חובתנו זו לזכור, נוכל גם לדרוש מחוואי בבוואריה לזכור את ששת המיליונים ולא להצביע למפלגה שיש בה מאפיינים נאציים כאלה ואחרים.
זיכרון הוא מרכיב מתעתע באישיותנו. האם אנחנו בוחרים מה לזכור? האם הזיכרון מחליט בשבילנו? אומרים שחיים ומוות ביד הלשון, אבל הם נתונים לא פחות בידיו של הזיכרון. תשאלו כל הורה שחרב עליו עולמו ברגע ארור אחד של שכחת ילד ברכב.
אבל בעצם, הזיכרון הוא כמו אחד מאיבריו של האדם. "צור ילדך תשי": כמו שברא אותנו עם רגליים, וידיים, אף ולשון, כך העניק לנו א-לוהים זיכרון, ואנחנו יכולים וצריכים להשתמש בו כראוי. הכיוון ברור, ומגיע בשיטת האלימינציה - "ותשכח אל מחוללך". אל תשכח את הדבר החשוב מכול.
בימינו קורבנות הטרור השפל הם חלק מהדבר החשוב הזה. ששת המיליונים, אור אריש, אמי חיים אלמליח, שלהבת פס, סלומון גברייה, מיכה בן-סעדון, אדל ביטון, יוסף עותמאן, ואדים נורז'יץ, עומרי לוי, יוסי אברהמי, ישראל סמוליה – אסור שהשמות הללו, הם וכל מי שנפל למען המשך קיומנו כאן, יהיו קיימים רק ב'גוגל'.
אקו"ם