גם אני: מיזם שהופך הטרדות מיניות ללייקים
כשהלייקים והטראפיק הם חזות הכול, לא רק פאולה וליאון הפכו את ההטרדות המינות לסחורה לוהטת. קל לכעוס על "התקשורת" בהוזלת הנושא, אבל הרבה יותר חשוב לשאול מה החלק שלנו בזה
"עצם הפורקן הוא סוג של ריפוי, ואפילו תוכלו לזכות בפרס על החשיפה הזו". במילים אלו הזמינו פאולה וליאון רוזנברג את הצופות והצופים בתוכנית הבוקר של 'קשת' לשתף אותם בהטרדה מינית שעברו. מה? כן, מה ששמעתם. טוב תראו, כל כך קל לטגן אותם על הגריל ולעשות מהם מטעמים, שזה כבר לא מעניין. מה גם שהרשת, שגעשה ורעשה סביב המקרה, באמת עשתה את זה מצוין. הם עשו טעות איומה, צינית להחריד, וחטפו עליה אש צולבת ובצדק. לא צריך להיות מאמא תרזה כדי להבין שלהזמין אותנו לחגיגת לייקים ופרסים סביב סיפורי הטרדות מיניות זה משהו שחצה את גבול הטעם הטוב, גם אם הכוונה המקורית הייתה טובה: העלאת המודעות להטרדות מיניות.
זוג המגישים התנצל על התקרית המביכה. שלוש פעמים אגב. הטלפרומפטר אשם, הכתובית הסוררת, תקלה טכנית, ובסוף גם הסכימו לקחת אחריות. בעיניי הטעות עצמה לא חשובה כל כך, כמו הניסיון להבין את תנאי המחיה שאפשרו אותה.
מישל פוקו, שבספרו 'תולדות המיניות – הרצון לדעת' חקר את השיח שהתפתח לגבי המיניות בחברה המודרנית, טוען שכדי להבין את המיניות יש להבין איך אנחנו מדברים עליה: באילו מונחים ומושגים משתמשים, מה אנחנו אומרים על מיניות, מהם ההקשרים שבהם מדברים עליה ובאילו תבניות מחשבתיות אנחנו תוחמים אותה.
תוכנית בוקר: הוטרדתם מינית? תזכו בפרס
ברוח זו ראוי שנשאל: איך קרה שאיזשהו מגיש, עורכת או מפיק, זוטרים ככל שיהיו, חשבו שזה ממש הגיוני להצמיד את קמפיין הרשת #metoo, שמבקש מנשים וגברים לשתף בסיפור ההטרדה המינית שחוו, לפרס בסך 200 שקלים? מה זה אומר עלינו כחברה, כשתוכנית טלוויזיה מציעה פרסים על שיתוף של הטרדה מינית, וכאשר נושא כאוב ורגיש הופך למסחטה רגשית ממוסחרת בדף פייסבוק? מה זה אומר עלינו, כשהלייקים הפכו להיות המטרה ולא התוצאה?
מטעויות לומדים? אז יאללה, בואו נלמד.
ליאון ופאולה הם לא הבעיה, אלא עוד ביטוי למחלה שנקראת השיח הישראלי, כפי שנושא ההטרדות המיניות הוא דוגמה אחת למחלה מדבקת במיוחד.
הגמרא במסכת ברכות מציגה משל: "לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסָכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צווארו והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?". ובכן, כשהתקשורת הפכה לבית בושת, איך לא יחטאו עובדיה הנאמנים כמו פאולה וליאון? איך לבם של המסרסרים ב"ידיעות חמות" לא ייאטם לנוכח "פוסטים־מקליקים־כנסו־כנסו", ולייקים, מלא מלא לייקים, וטראפיק, וטפיחה על השכם מהבוס שיגיד בחיוך ליד מכונת הקפה "שברנו את הרשת"?
הטעות של פאולה וליאון היא בסך הכול מראה שחורה למה שיצרנו פה בדם, יזע מזרח־תיכוני והקלקות. וכן, טעויות קורות, לכולם, אבל כשהן משודרות קבל עם ועדה, ואפילו לא בפריים טיים, ההשתקפות הזו של מה שהפכנו להיות היא עצובה במיוחד.
אתם יודעים מה קורה למילים שאומרים אותן שוב ושוב ושוב, ובכל הקשר? הן מוזלות, יורדות ממדרגתן. יללת הכיבוש הפכת לבדיחת אקיבוש, והנושא האיראני הפך למטרד של ממש בעבור האדם שמנסה "לחיות את החיים עצמם" – לא כי הנושא לא חשוב אלא כי הוא חשוב מדי בשביל לחזור עליו בכל נאום, בכל אירוע ותחת כל עץ רענן.
עצוב וכואב לי פיזית להקליד את המילים הללו ולכתוב שגם נושא ההטרדות המיניות הוזל. הוזל מאוד. נהיינו "זאבות זאבות", קוראות "me too, me too ,me too", ואין מנעד ואין טווח ואין עוצמה. יש רק מושג אחד שטוח ועמום – הטרדה מינית. משהו שקורה לכולן בכל מקום, כל הזמן. אני חלילה לא מזלזלת באף אחד ואחת שנפגעו. אי אפשר להכחיש את התועלת הרבה שבהנכחת הפגיעות המיניות במרחב הציבורי שלנו – הווירטואלי והממשי, ואת החשיבות שבהסרת לוט הבושה מעל פניהם של הנפגעים. ובכל זאת יש בי רתיעה מסוג כזה של קמפיינים, משום שאני חוששת מהמסחור של ההטרדות המיניות ומהפוליטיזציה שלהן, נושא שראוי להקדיש לו טור בפני עצמו.
בתגובה לקמפיין ה־metoo, החל לצוץ האשטג נגדי, "notme", הקורא תיגר על נוצות "הטרנדיות" שהחלו לקשט את ההטרדות המיניות, מסרב להתמסר לפוליטיקת הזהויות המאוסה – גברים תוקפניים מנגה ונשים קורבנות ממאדים, - ולא מסכים להיות חלק מההשטחה הנוצרת מכך שרמות פגיעה שונות מסתופפות בצל ההכרזה "גם אני".
הטעות שנעשתה בתוכנית הבוקר של 'קשת' היא רק דוגמה אחת מני רבות למה קורה לדברים חשובים שעוברים תחת מכבש הרשתות החברתיות.
מצד אחד ניצבת "התקשורת" שמזנה כל מה שזז בעבור חופן לייקים. מצד שני אנחנו, שנמכור גם את האב חולה האלצהיימר ובעיות הפוריות שלנו, נחשו בעבור מה? מדהים! גם בעבור חופן לייקים. מצד אחד התקשורת שיודעת בדיוק איך אנחנו אוהבים לצרוך את החדשות שלנו – עסיסיות ונוטפות ארס, ומצד שני אנחנו, שצועקים 'נו נו נו' על אלו שבסך הכול מספקים לנו את מה שהתמכרנו אליו. אז מי הזנאי ומי המזנה? מי האב שמלביש את בנו בפתח בית הזונות, ומיהו הבן המקושט?
הייתי רוצה להניח לרגע בצד את "התקשורת", שבסך הכול מספקת סחורה לנו, הצרכנים, מסניפי הסנאף וה"סקס שמוכר". הרי צריך שניים לטנגו, ומי שרוקד צמוד־צמוד עם כל מעלליהן של המערכות האלו – הם אנחנו. אז הפעם התקרית המביכה של פאולה וליאון לא הייתה מספיק אלגנטית ומתוחכמת וכל הנורות האדומות הבהבו, אבל בדרך כלל אנחנו נהנים להסתכל בצהוב שבעיניים בכל הזדמנות. אפשר להתנער ולהטיח וללגלג ולכעוס על פאולה וליאון ודוגמתם עד מחרתיים, אבל כדאי לשאול איפה אנחנו בתוך כל הסיפור הזה ומה החלק שלנו בו, ולזכור שהכול אבל הכול זה עניין של היצע וביקוש.
אקו"ם