אני מהתקתקנים, למה למי יש זמן לשטויות?
את יכולה להיות רגועה. מצאתי דירה מהממת. במיקום מהמם. במחיר מהמם. תוך עשר דקות. כל כך שמחתי שמחאתי לעצמי כפיים בסלון - תקתקנות בריאה או קבלת החלטות חפוזה?
לפני כמה חודשים החלטנו לנסוע לברצלונה, לטיול משפחתי קצר. חיפשנו והזמנו טיסות זולות. שירה הייתה אחראית על הלו"ז לטיול, ואני הייתי אחראי למצוא לנו מקום נורמלי לישון בו. מלון, או דירה להשכרה. שירה הזהירה אותי כשהסתערתי על המחשב, אל תשכח שאנחנו נוסעים עם תינוקת. זה לא כמו פעם. תשקיע בחיפושים. תמצא לנו מקום טוב. חייכתי לעברה באדישות. אל תדאגי, אמרתי. את יכולה לסמוך עליי.
אני אוהב לתקתק דברים. להתנפל עליהם ולהמשיך הלאה. בלי למרוח. החלטתי שתוך עשרים דקות אני מוצא לנו מקום וסוגר עניין. חבל על הזמן. פשפשתי בכמה אתרים. המלונות בברצלונה היו יקרים בקטע מגעיל. אז נכנסתי ל־Airbnb, אתר נפלא להשכרת דירות, וחיפשתי מקום סביר. אבל גם שם המחירים חגגו. התחלתי להתמרמר ולרטון. קיללתי את ברצלונה בלב.
אבל אז ראיתי אותו. את הבית של פטרישיה. לא רחוק ממרכז העיר. במחיר משתלם. כמעט הגון. התמונות נראו טוב. זו הייתה דירה קטנטנה. שני חדרים, עם מרפסת חמודה. קראתי את התיאור שכתבה פטרישיה. זו דירה מתוקה עם מרפסת נפלאה ליהנות בה מהשמש של ברצלונה. מקום מקסים וחמים, בבניין אופייני. מקום מאובזר ומפנק, שתוכלו להרגיש בו בבית. זה מה שהיא כתבה.
התרגשתי. רפרפתי במהירות על שתי ביקורות של אנשים שגרו קודם בדירה של פטרישיה. הם התלהבו מהדירה שלה. וזה הספיק לי. בבטן הרגשתי שזה זה. שנפלתי טוב. התמלאתי בגאווה חלולה. איזה תקתקן אני. מצאתי דירה. לקח לי שתי דקות למלא את פרטי האשראי, ועוד חצי דקה כדי לאשר את העסקה. וזהו. בום. עמדתי במשימה. מצאתי לנו דירה בברצלונה. כמו מלך. תוך עשר דקות. כמה שמחתי. כל כך שמחתי שמחאתי לעצמי כפיים בסלון.
מיד התקשרתי לשירה, זחוח ונלהב. סגרתי לנו דירה, אמרתי. איך יכול להיות, היא שאלה. איך עשית את זה כל כך מהר. ביררת שזה באמת יותר זול ממלונות? בטח שביררתי, אמרתי. ביררתי הכול. את יכולה להיות רגועה. מצאתי דירה מהממת. במיקום מהמם. במחיר מהמם. תוך עשר דקות. שירה חייכה מעבר לקו. כל הכבוד, יאיר, היא אמרה. אני בהלם. אני בחיים לא הייתי מצליחה לסגור כל כך מהר. באמת כל הכבוד.
את שאר היום ההוא ביליתי בריחוף קטן מעל הרצפה. הסתובבתי בעולם כמו טווס. חשבתי בלבי: מי כמוני יודע לסגור דברים. מי כמוני בתקתקנים. כל האנשים האחרים היו מבררים אלף פעם שזאת דירה נורמלית. הם היו חופרים ומדקדקים ומתקטננים ומדשדשים ומפרשנים את מילותיה של פטרישיה. אבל אני לא חופר. אצלי הכול פשוט יותר. אין לי זמן לשטויות. ככה מזיזים דברים בחיים האלה.
יומיים לפני הטיסה שלנו לברצלונה, פתחתי בשמחה גדולה את המחשב כדי לסמן את הכתובת של פטרישיה על המפה. כשנכנסתי לעמוד של הדירה ראיתי למטה כמה ביקורות חדשות, ממש מהימים האחרונים. חשבתי שזה יהיה לי נחמד, להיזכר בנכס המתוק שסגרתי במהירות מעוררת השראה. אבל כשקראתי את הביקורות נשמטה לי הלסת.
המיקום לא משהו, כתבה הגולשת ויקטוריה. הדירה קטנה ממה שהיא נראית בתמונות. המרפסת שבתמונות היא מרפסת ציבורית. אין אליה יציאה מהדירה. והכי גרוע, הוסיפה ויקטוריה, הדירה ממוקמת בקומה שביעית. ואין מעלית בבניין.
מצמצתי. בלעתי רוק. התבוננתי במילים הרעות הללו. קומה. שביעית. בלי. מעלית. כמעט התעלפתי. קראתי עוד ביקורות. לואיז התלונן על נמלים בכל מקום. קרייג התלונן על נזילה במקלחת. סופי התלוננה על מצעים מלוכלכים. ועל ריח רע שעולה מהמטבח. אבל כולם. כולם. ללא יוצא מהכלל, התלוננו על חרפת הקומה השביעית. ובצדק. קומה שביעית בלי מעלית זה חתיכת דבר נורא.
טרקתי את המחשב בזעם. התחלתי להזיע. אין סיכוי שאני מטפס, בחופשה שלי, שבע קומות, עם עגלת תינוקת, לדירה קטנטנה ומסריחה, עם נמלים ומצעים מלוכלכים. דפקתי על השולחן בייאוש. פתחתי את המחשב. בדקתי אם אפשר לבטל את ההזמנה ולקבל החזר תשלום. ראיתי שאי אפשר. סגרתי את המחשב. התחלתי לקלל את האוויר בסלון. הזעתי אפילו יותר.
חשבתי. איזה אפס אני. איזה טיפש אני. איך לא קראתי עוד ביקורות על הדירה המסריחה הזאת. איך לא התעמקתי. איך לא דקדקתי. איך לא התקטננתי. למה לא הקדשתי לזה זמן. למה חשבתי שבעשר דקות אפשר לסגור עניין. למה אני כזה אפס.
נזכרתי בטווס העיוור שהייתי כשהזמנתי את הדירה הזאת. בביטחון הגמור שבו התהלכתי. בזחיחות המטומטמת שעטפה אותי. הייתי כל כך מרוצה מהקצב המהיר שלי, מהתקתקנות הבריאה שלי, מקבלת ההחלטות החפוזה, שנפלתי בפח הקטלוני שטמנה לי פטרישיה.
שירה חזרה הביתה ומצאה אותי מרוח על הספה. מסריח מזיעה. צרוד מזעקות. שמוט ועלוב ומובס. סיפרתי לה על הטעות שעשיתי, בפזיזותי הנחושה והזחוחה והעקשנית והמטופשת. אמרתי לה שלמדתי את הלקח. לא תמיד צריך לזרום. לפעמים נכון לדקדק. לפעמים נכון לחפור. לפעמים נכון לאט.
שירה השתלטה על האירוע. היא פתחה את המחשב, ביטלה את ההזמנה האווילית שעשיתי ומצאה לנו, בסבלנות מחושבת ואיטית, מלון מעולה, במיקום מעולה, עם ארוחת בוקר. כמעט באותו המחיר.
ואני הסתכלתי עליה בשקט, וחשבתי לעצמי, וואלה, הסיפור הזה יכול להפוך לטור לא רע. אני אוהב לשלוח את הטקסטים של הטורים שלי מהר. לגמור עם זה. אחרת זה יושב עליי. הנה, אני אכתוב אותו זריז ואשלח אותו. חבל על הזמן. אני אוהב לתקתק דברים.
אקו"ם