הילד חוגג בר מצווה וזה לא אמור לעניין אף אחד
הילד שלי עומד לחגוג בר מצווה בעוד חודשיים, ומילת המפתח באירוע תהיה "פחות". כמה שפחות
זהו, אחרי החגים כבר כאן. וזה אומר שאני צריכה לקיים עכשיו את כל מה שהבטחתי לאנשים שנעשה "אחרי החג", כלומר לא מעט התחייבויות. אבל אני מבסוטה מהשגרה, או כמו שהשכנה שלי קוראת לזה בעליצות - שִגטוב. תנו לי שגטוב. תנו לי יום שבו הילדים הולכים לבית הספר ואנחנו בעבודה ולא קורה שום דבר חריג בעולם ואני מאושרת.
העניין הוא שהשגטוב הנוכחי לא באמת מאפשר לי ליהנות ממנו, כי פתאום הבחנתי שהגדול שלי עומד לחגוג בר מצווש בחנוכה הקרוב. וזה אומר שאני עומדת לעשות משהו שלא עשיתי מאז ההכנות לחתונה אי שם לפני 14 שנה: לפתוח מחברת ולתכנן את אחד האירועים המפולצנים ביותר בלוח השנה היהודי.
טקס עלייה לתורה. קריאת התורה, הפגזת סוכריות ואוכל טוב.
צילום: עמותת קו החסד
די, אמרתי לאיש. אתה רוצה לומר לי שבאמת עברנו לשלב הזה בחיים שבו אנחנו מתכננים אירועים משלנו, בלי סבסוד ההורים? שיש לנו ילד שאוטוטו עובר אותנו בגובה וכבר צריך לקנות לו נעליים במחלקת הגברים? כי מעבר לשמחה שהגענו עד הלום, הבר מצווה הזאת בעיקר מזכירה לי כמה שהזדקנתי. ומכאן זה יכול רק להידרדר. זה הרי רק עניין של זמן עד שאתחיל פתאום לאהוב את הגזר שעל הגפילטע, לאכול תפוח יחד עם הגרעינים, לטבול ביסקוויטים בתה ולהסתכל בחלון ראווה על נעליים יפות ואז להבין שמדובר בחנות של הלב הכחול. ואתה תכף תתחיל לדחוף חולצה למכנסיים ומי יודע, בעוד כמה שנים גם יצטרפו אליהם שלייקס ססגוניים ותרגיש הכי מעודכן באחוזת ראשונים.
פעם בר מצווה היה אירוע זניח וחד־יומי. במקרה שלי למשל, מדובר באירוע שאסור היה לתעד. ההורים שלי שכרו את המקלט של בית הכנסת, הזמינו את שלמה תרבות (אז הדבר הכי חם בבת מצוות) שהעמיד את האחים שלי על כיסאות עם חצאיות הוואי לקול צלילי מקרנה. אני הייתי בדיוק חודש אחרי שאמא שלי גזרה לי פוני, ונראיתי בהתאם. עד היום התמונות סגורות בתוך ארון נעול, האיש מעולם לא ראה אותן ובגלל זה הסכים להתחתן איתי.
לא, באמת, אתם לא חושבים שזה קצת מוזר שהיהדות דורשת מילדי ישראל לציין את יום התבגרותם בדיוק בשלב ההתפתחותי שבו הם נראים הכי אסון טבע שיש? הבנות נטולות גזרה, לבנים מתחלף הקול וחצ'קונים אימתניים מפארים את מצחם. לא קצת אכזרי?
לפחות אני לא מתגוררת בשכונה בורגנית עירונית, כי שם כבר הייתי נאלצת לפנות למפיקת אירועים שהייתה לוקחת מאיתנו אלפי שקלים על בניית תוכנית אירוע ועיצוב שולחנות, ואין דבר פתטי יותר מאשר הסרטונים האלו, שבהם הכלכלן המעונב חש עצמו פתאום סטנדאפיסט בקומדי קלאב ובתו המגושמת משוכנעת שיש לה יכולות ווקאליות של יובל דיין. והאחיינים. עוד לא דיברנו על ריקוד האחיינים. ללא ספק ההיי־לייט של הערב, ואוי למי שיעז להסב את מבטו כדי לתפוס מחסה מפני הקקופוניה.
אז שפר מזלי לגור ביישוב עם קצת פחות פאסון, אבל אל תחשבו שזה יותר פשוט, משום שעכשיו אני צריכה לייצר אירוע "ערכי". שזה אומר שבמשך שנה לפני הבר מצווה אני צריכה להעביר את הילד בכל מיני תחנות ולהכריח אותו להתנדב בבתי אבות, כדי שנוכל אחר כך להראות בסרטון איזה ילד איכותי ובעל מידות יצא לנו, כשהוא בכלל התחנן שניקח אותו לעשות סלפי עם ערן זהבי.
אז החלטתי השנה החלטה נועזת, היא כמובן נובעת בעיקר מהעצלות הארגונית שלי אבל למי אכפת: בבר מצווה של הבן שלי לא יהיו תחנות בחיים, לא יהיה סרטון חיים שכאלה, לא יהיו ריקודי אחיינים ולא יהיו מגנטים. עוד החלטה עקרונית שקיבלנו היא לא להזמין אורחים שאינם מכירים את הילד.
כי בואו הורים, והגיע הזמן שתבינו את זה: הילד בן ה־13 שלכם לא מעניין אף אחד. בשבילם, האורחים, הוא בעיקר 500 שקל שיוצאים עכשיו מהחשבון שלהם לטובת אירוע שאין להם דרך להבריז ממנו. הם מעולם לא היו סקרנים לגלות מתי הוא התחיל ללכת, איך הוא נראה במסיבת חומש ומה הוא עשה בטיול האחרון של בני עקיבא. לא מעניין. תפנימו: הוא מעניין רק אתכם.
ועכשיו, משהנחנו את האמת העגומה על השולחן, אני יכולה לעצב שמחה כלבבי ומילת המפתח שלה תהיה "פחות" - פחות נאומים, פחות אורחים, פחות ממבו־ג'מבו רוחני, פחות קשקושי תודה שהבאתם אותנו עד הלום, פחות דמעות על הסבתא שהלכה לעולמה לפני עשרים שנה, ויותר מה שאמור להיות בבר מצווה: שזה אומר קריאת התורה, הפגזת סוכריות ואוכל טוב. כי זה מה שאנשים אוהבים באמת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם