ואז ירד לי האסימון - אני אבא לשלושה
מתי גבר קולט שהמשפחה שלו התרחבה באמת? רק כשהוא צריך להחליף את המכונית
האמת היא שעד יום שלישי שעבר לא קלטתי שאני אבא לשלושה. כלומר, אני לא ישן כבר חודשיים, והדבר הכי כיף בחיים שלי כרגע הוא להחליף חיתול ולגלות שזה רק פיפי, אבל לא נקלט לי שאני אבא לשלושה במובן העמוק של המילה. המוח עוד לא מעכל את זה כנראה, לא מבין, לא מכיל, לא קולט. אני נזכר במפתיע לא פעם, במהלך בילוי משותף עם העולל בגן השעשועים, שיש לי עוד שני ילדים. אני חוזר מהעבודה לפעמים ולא מבין של מי התינוקות שהתחילו לבכות פתאום. אולי זה איזה מנגנון הגנה של הגוף שיודע שאם אני אקלוט את המשמעות אני אכנס לפאניקה מוחלטת (כי, למשל, תהיה תקופה קצרה שבה גנים יעלו לי 9,000 שקל לחודש. השם ישמור ויציל). מין שריד אבולוציוני שנועד להקהות את המכה ולתת לאב המשפחה, החוליה החלשה, את הזמן הנחוץ לו כדי להכיל את השינוי.
אבל איך כתוב בספר הציטוטים הגרועים שלי? מה שלא עושה הראש עושה הישבן. ביום שישי שעבר נסענו בהרכב מלא מדי להורים של שירן לארוחת שישי. אני אומר "מלא מדי" ביחס ליונדאי הקוקטית שלנו. בנסיעה הקבועה הזאת, שירן בדרך כלל נוהגת, כי אני לרוב נמצא במצב די שתוי אחרי כמה בירות וצ‘ייסרים של שישי בצהריים עם חברים.
אמנם לא ישבתי לבירה עם חברים מאז שיצאתי מבית החולים עם שני סלקלים עמוסים כל טוב, אבל מתוקף ההרגל גם הפעם ישבתי מאחור. בפעם הזו, במקום להתרווח בנוחות ישבתי בדוחק בין שני כיסאות תינוק. וכשאני אומר "ישבתי" אני ללא ספק מחמיא לפעולה. יותר “ניסיתי להסתדר עם מרווח שקרדיות אבק שסובלות מהשמנת יתר לא נכנסות בו“.
לרוע מזלו של גופי החלטנו לנסוע דרך כביש ארבע, בדיוק רגע אחרי שאיזו גברת מאזדה שכנראה אוהבת מאוד לסמס התנגשה באיזה גבר סיטרואן שכנראה אוהב מאוד לקלל. עמדנו בפקק של שעה וחצי, ומתוכן הגוף שלי חווה רק חצי שעה כי בשאר הזמן איבדתי תחושה מהצוואר ומטה.
אחרי יום וחצי במיטה בגלל שרירי מותן תפוסים (אתה רשמית זקן כשמתחילים להיתפס לך שרירים שלא ידעת שקיימים) התקבלה החלטה: אנחנו זקוקים לכלי רכב גדול יותר בדחיפות הבזק.
אבל איזו מכונית קונים? ובכן, אתה יודע שמשהו בעייתי קרה לחיים שלך כשהרבה יותר ממה שמעניינות אותך יכולות המנוע, מעניינות אותך יכולות הבגאז‘. מתוקף היותי אשכנזי מפוחד ולחוץ בזמן, החלטתי לוותר על האפשרות לרכוש מכונית מאדם פרטי וללכת שוב אל אחת מהחברות הגדולות. כזה אני, אם כבר מישהו עובד עליי אני מעדיף שזו תהיה חברה גדולה עם יכולות מוכחות, ולא אדם פשוט ברמה שלי.
יומיים לאחר מכן כבר הייתי בדרכי אל סוכנות הרכב. בניגוד לפעם הקודמת, לא הייתי פראייר. ידעתי שאם יש תכונה טובה אחת בעולם שלא ניחנתי בה, מלבד צניעות, זו היכולת להתמקח. אני כמעט גרוע בזה כמו שירן, ואנחנו מדברים על מישהי שפעם בתאילנד שאלה מוכר כמה עולה שמלה, הוא ענה 300 באט, והיא ענתה לו מתוך אינסטינקט “no way ,I give you four hundred" .
מהי גדולתו של אדם אם לא להכיר בחסרונותיו ולעשות מעשה? לקחתי איתי חבר שניחן בשלוש התכונות החשובות ביותר בתחום המיקוח: ניסיון חיים, חוסר אמון מוחלט בבני אדם, ואובדן בושה מוחלט. שאלתי אותו באיזו טקטיקה לדעתו צריך לנקוט, והוא שאל אם יש מצב שאני נותן לו ללכת לבד. אמרתי שלא, אז הוא ביקש שאנקוט בטקטיקת “לדבר כמה שפחות“.
“אז איזה כלי רכב אתה מחפש?“ שאל אותי סוחר המכוניות בטון ששמור לסוחרי מכוניות. לא הגעתי בלתי מוכן לחלוטין. לפני שקפצתי לסוכנות פרסמתי פוסט בפייסבוק ובו פניתי לאנשים עם שלושה ילדים וזמן פנוי ושאלתי מהו לדעתם הדגם המומלץ לצרה הספציפית הזאת. לאחר אלף ומשהו תגובות הבנתי משהו על תחום ההמלצות: אנשים לא אוהבים במיוחד להמליץ על מכוניות. לעומת זאת, אנשים מתים על לומר לך באיזה כלי רכב לא לגעת בחיים. זה תמיד “שמע, אחי, לא יודע איזה רכב מתאים לך, זה מאוד תלוי, אבל תן לי להגיד לך משהו, לא משנה מה, בחיים אל תיגע בדגם הזה של היצרן ההוא“.
אז הגעתי כשאני חושב על דגם ספציפי, הרכב שהכי מעט מגיבים לכלכו עליו, ורציתי לרכוש אותו במיטב כספי. האמת שאף פעם לא הבנתי את הביטוי “מיטב כספי“. איזו עוד אופציה יש? ראיתם פעם מישהו משלם בכסף המאעפן שלו?
עדכנתי את הממולח והוא מיד תקתק במקלדת שלו ושלף כעשר אופציות שונות לדגם הספציפי הזה. לשם מיון ראשוני, ביקשתי ממנו להוריד את כל המכוניות עם קילומטראז‘ מעל 150,000 קילומטר. לא יודע, מרגיש לי שכלי־רכב שעבר כל כך הרבה עם מישהו אחר אף פעם לא יאהב אותי באמת. נשארתי עם שלוש אופציות, שאחת מהן נפסלה משיקולי צבע (צהוב).
חיכיתי שהאורח המתמקח שהבאתי איתי ייכנס לפעולה, אבל הוא עדיין היה בשלב ההתבוננות. או השעמום. לא סגור על זה. החלטתי לנסות להתמקח בעצמי על האופציה היקרה מהשתיים. הממולח קלט כנראה שאני לא בדיוק כריש עסקים, יותר בכיוון של הרינג פראייר, והחל להשתעשע בי. לאחר 45 דקות של ניסיונות מיקוח הצלחתי להוריד את הבחור באלפיים שקל - לא לפני שקיבלתי מהמוכר נאום מרגש על איך שהוא, בת זוגו והכלב שלהם דייהטסו (שם הגיוני לכלב) לא יראו שקל מהעסקה הזאת. רציתי לחבק אותו, הרגשתי טוב כל כך עם העובדה שהוא הסכים להוריד לי 2,000 שקל, שהרמתי מיד את העט הכי קרוב שמצאתי ושאלתי איפה חותמים.
בלי התרעה מוקדמת, האורח המתמקח החל לזוז. הוא התרומם מכיסאו בביטחון עצמי של פבלו אסקובר ואמר בקול רגוע “חכה שנייה, אני יוצא לדבר עם מישהו, אל תחתום על כלום“.
הוא חייג ויצא מדלת הסוכנות. ישבתי מול הממולח בדממה. הממולח ניסה לשדל אותי לחתום אבל הסברתי לו שהמתמקח ביקש ולא נעים. המתמקח חזר, ורגע אחרי שנכנס בדלת הוא סינן לטלפון: “אז אתה אומר שזו לא עסקה משהו? סבבה“. וניתק (לאחר מכן הסביר לי שמדובר ב־“טקטיקת העלבת העסקה“, לא יודע אם הוא המציא או לא).
מכירים אנשים שמתו מוות קליני ומספרים לאחר מכן איך הנשמה שלהם יצאה מהגוף והם צפו בסיטואציה מלמעלה? ככה הרגשתי בחצי השעה הבאה. המתמקח והממולח רקדו טנגו מיקוח מטורף, בעוד אני הפתי־מאמין־לכל־סוחר מסתכל על הדברים מהצד בשקט מהול באימה.
הממולח הוריד עוד 3,000 שקל, הייתי אמור להיות בעננים, אבל הייתי עצוב: קניתי הרגע רכב במחיר מצוין, אבל אם זה היה תלוי בי הייתי משלם עוד 3,000 שקל. נתתי לחיצת יד זועמת לממולח - שהתבייש להסתכל לי בעיניים כי לפני רגע הוא כמעט עקץ ממני 3,000 שקלים מיותרים - ואמרתי תודה לאורח המתמקח לפני שיצאתי מסוכנות הרכב אבל וחפוי ראש אחרי עסקה מצוינת.
זהו, נגמר. אני איש של סטיישן בין הרבה אנשי פאן, ואם המצב ימשיך ככה מבחינה דמוגרפית, ניפגש בטור על הפעם שבה קניתי מכונית עם שבעה מושבים.
אקו"ם