ראשי » חדשות » דעות

בוושינגטון ובירושלים הימין יורה בנגמ"ש

נאום אופוזיציוני תקיף, מנהיג שמואשם באובדן הדמוקרטיה שבראשה הוא עומד והצעה לסדר שכנראה לא תתממש באקלים הפוליטי השורר כאן – בוושינגטון ובירושלים

נאום אחד, שנישא השבוע מעל הבמה החשובה ביותר שיש לדמוקרטיה להציע, הפך מהר מאוד ללהיט בתקשורת המחבקת, ששידרה קטעים נבחרים ממנו שוב ושוב. אפשר להבין את תקשורת השמאל – הרי לא בכל יום חוטף המנהיג מימין מקלחת צוננים כזו, שלא לומר זרנוק מי קרח ישר לפנים, ועוד ממישהו שגדל בנמשך כל חייו באותו מחנה פוליטי שאליו שייך המנהיג. תגובתם של מקורבי המנהיג הפגוע לא איחרה כמובן לבוא: הם מחו על חוסר הלויאליות, תהו על העִתוי והזכירו שלנואם הנכבד יש אינטרסים פוליטיים ואישיים שעמדו מאחורי הנאום חוצב הלהבות.

ניתן לשער שבמוחכם עלתה כרגע דמותו של נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, אבל אני דווקא התכוונתי לאדם בשם ג'ף פלייק. הסנאטור הרפובליקני מאריזונה הפך השבוע לשיחת היום בוושינגטון הבירה, לאחר שביום שלישי נשא דברים בסנאט האמריקני שהוגדרו מיד ב'סי-אן-אן' כ"נאום החשוב ביותר ב-2017, ואחד העוצמתיים בעידן המודרני של הסנאט האמריקני", לא פחות.

לא רק ריבלין:

 

פלייק הודיע כי לא ירוץ לכהונה נוספת, ויסיים את תפקידו כחוק בינואר 2019. מה בדיוק אמר פלייק על הנשיא דונלד טראמפ? קחו את דבריו של הנשיא המדינה ריבלין השבוע בפתיחת מושב החורף של הכנסת על ראש הממשלה בנימין נתניהו, תרגמו לאנגלית, הוסיפו משפט סיום מהורהר של הנשיא אברהם לינקולן – ותתקשו להבחין בהבדל. מדובר כמעט בנאומים זהים, שתוקפים את טראמפ מזה ונתניהו מזה, ובגדול מאשימים אותם באיום על ערכי הדמוקרטיה שבראשה הם עומדים.

צירוף מקרים בלבד גרם לשני הנאומים הללו להישמע יום אחרי יום. אבל קווי הדמיון ביניהם, בין זהות הנואמים והנמענים, יכולים אולי ללמד אותנו משהו על המקום שבו נמצאות שתי הדמוקרטיות הללו, ארה"ב וישראל, בימים אלה.
 
המאפיין הבולט של שני הנאומים הוא התקפה מבית: פלייק הוא סנאטור רפובליקני מורמוני שמגיע ממדינה שמרנית כמו אריזונה. אף אחד לא יכול להדביק לו את תווית ה"סמולן" או "הליברל". התקפתו על טראמפ נגעה לערכי מוסר והתנהלות, וכמעט ולא עסקה בנושאים פוליטיים. לריבלין דווקא הצליחו להדביק את התוויות הללו, אבל האמת היא שהנשיא הוא בשר מבשרו של המחנה הלאומי - הוא היה כזה, ועודנו. אז נכון שהליכוד התרחק מריבלין, הזמנים משתנים ואיתם גם הכיוון שבו פוסעת מפלגה פוליטית, אבל אין משמעות הדבר שריבלין הפך לחבר במרצ.

הוא הדין אצל פלייק. העובדה שטראמפ שינה את המפלגה לא הופכת סנאטור שמכהן בתפקידו מאז תחילת שנות האלפיים לאאוטסיידר בתוך מפלגתו, אלא אם יש מישהו שטורח מאוד לעשות זאת, בעיקר באמצעות התקשורת החברתית.

כל זה מעניין, מכיוון שמכלל ההן אתה שומע לאו - כלומר, בדמוקרטיה בריאה נאומים שמצליחים להדהד ולהסעיר את דעת הקהל נגד מנהיג מימין אמורים להגיע משמאל. אבל גם באמריקה וגם בישראל השמאל גוסס, והוא כמעט לא קיים. בישראל עוד אפשר להבין זאת – הימין נמצא כבר שנים רבות בשלטון, והשמאל לא מצליח להעמיד חלופה שלא תביך את עצמה ותיהפך לבדיחה במהירות האור. בארה"ב, שבה רק עד לפני פחות משנה שלט נשיא דמוקרטי וכריזמטי שסחף ברוחו ונשמתו הליברלית את וושינגטון במשך כמעט עשור, הדבר מובן פחות.

בשתי מילים, התשובה היא הילרי קלינטון. ההפסד שלה לטראמפ היה כל כך מפתיע ומהמם בעוצמתו, עד שהמחנה שבראשו עמדה עדיין מגשש את דרכו באפלה ולא מצליח להתאושש. מתחת כל ציוץ נדיר יחסית של ברק אובמה בטוויטר משתרך טור ארוך-ארוך של תגובות מתחננות שיחזור - ואם לא הוא, אז באמצעות רעייתו מישל - ויושיע את אמריקה, או לפחות את השמאל האמריקני.
 

לכאורה, מדובר בבשורה טובה לימין – הן בארץ והן בארה"ב. השמאל טובע בייאוש וחוסר אונים, אז יאללה לשלטון. אבל זה בדיוק המקום שבו צריך לקחת אחריות: בהיעדר אופוזיציה גם אין דמוקרטיה. לכן ראוי שהימין המנהיגותי ייקח את דברי הביקורת שמוטחים בו ולא יהפוך אותם לחוכא ואיטלולה. העובדה שהם באים מתוך הנגמ"ש צריכה לגרום לדיונים בתוך המחנה על מה נכון ומה לא, ועשויה לפתוח שיח פוליטי פורה שיועיל לכל הצדדים.

עם זאת, גם המבקרים צריכים להפנים משהו חשוב: טראמפ ונתניהו נבחרו לשלטון על ידי העם, שהבין בדיוק מה הוא בוחר. את נתניהו הציבור הישראלי מכיר שנים רבות, יודע את מעלותיו ומגרעותיו - ובוחר בו פעם אחר פעם למרות זאת, או בגלל זאת.

טראמפ נבחר נגד כל הממסדים – הדמוקרטי והרפובליקני כאחד – ובוחריו הרבים רוצים אותו כשהוא בוטה. הם רוצים וושינגטון אחרת. המבקרים, גם הסנאטור פלייק מזה והנשיא ריבלין מזה, צריכים להבין שהמערכה הפוליטית כיום קשה מתמיד, אינטרנטית, תזזיתית, ונושכת ובועטת. אם הם לא יהיו קצת מרושעים, לא יחרגו לעתים קצת מכללי הנימוס המקובלים, לא יחשבו מחוץ לקופסה – מישהו אחר יתפוס את השלטון. אותו מישהו גם כנראה לא יישם את מדיניות הצד הפוליטי שבה המבקרים דוגלים.

אולי קצת משעמם לומר זאת, אבל כנראה גם הפעם האמת נמצאת איפשהו באמצע: אם היו יכולים פלייק וטראמפ לשבת יחדיו ולנסות לחשוב איך משלבים ביניהם כדי לחזק את אמריקה ולהביא להמשך שלטון רפובליקני גם בשנים הקרובות, כל האגף השמרני בארה"ב היה מרוויח. הוא הדין בפגישה דומה בין ריבלין לנתניהו, שמבחינה אידיאולוגית, כידוע לכול, רב המשותף ביניהם על המפריד.

אלא שפגישות כאלה לא יקרו בזמן הקרוב - לא בוושינגטון, ולא בירושלים. נו, לפחות לתקשורת תהיה תעסוקה בנאומים חוצבי להבות שיוקרנו בלולאות אינסופיות. נחמת עניים זה לפעמים כל מה שנשאר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אריאל שנבל

עיתונאי בכיר ב'מקור ראשון'

לכל הטורים של אריאל שנבל