מי אתם אנשי הפלג הירושלמי?
המפגינים שחסמו השבוע את הכניסה לבירה במאבק נגד "גזרת הגיוס" מגיעים מלב לבה של החברה החרדית, ומביאים לקצה את השקפת עולמה השמרנית והמתבדלת
בזמן שאנשי "הפלג הירושלמי" חסמו את כבישי ישראל והתעמתו עם שוטרים, סבבו אנשי תקשורת חרדים מאולפן לאולפן כשבפיהם מסר אחד: הם לא חרדים. בקבוצות שיח פנימיות יותר, האמירות היו חריפות יותר. המפגינים הואשמו בפריקת עול, באנרכיזם, בחילול השם ובניתוק מהמציאות. עם הזמן, הציבור הכללי אכן למד להבחין בין הקבוצות השונות בחברה החרדית, ולהבין שהמפגינים משתייכים לקבוצת מיעוט.
עשרות רבות של חרדים חוסמים את רחוב יפו (צילום: TPS)
הפלג הירושלמי הוא אכן מיעוט, וראוי שהתקשורת תשקף את המציאות הזאת. ואולם לצד זאת חשוב גם לדעת שהתמונה שמנסים להציג לציבור הרחב, ולפיה המפגינים הם מיעוט מבוטל של נערי שוליים, מרוחקת עד מאוד מהאמת. מי שיצא השבוע מרכבו החסום ושוטט בין המפגינים השרועים על הכביש יכול היה להתרשם כי אלה ממש לא שבאבניקים. נכחו שם אברכים בני תורה ובחורי ישיבות, שמרביתם שבו לתלמודם עם סיום ההפגנה.
הרב שהם נשמעים אליו הוא הרב שמואל אוירבך, בנו של הרב שלמה זלמן אוירבך, מחשובי הפוסקים בדור הקודם. באופן רשמי, הרב אוירבך נחשב עד היום חבר במועצת גדולי התורה של דגל התורה, גוף־העל הרבני של המפלגה הליטאית. עם פטירת המנהיג הקודם, הרב יוסף שלום אלישיב, הוא סירב לקבל את מרותו של הרב אהרן לייב שטיינמן, המקובל על רוב החברה הליטאית, ומאז מנהיג קבוצה אופוזיציונית. ההערכות המספריות בנוגע להיקפה נעות בין 20 ל־30 אלף נפש.
למרות המתח החריף בינם ובין יתר הציבור החרדי, אנשי הפלג הירושלמי הם ליטאים לכל דבר בחינוכם, תרבותם ואורח חייהם. הם מתגוררים באותם ריכוזי מגורים, ורוב ילדיהם לומדים במוסדות ליטאיים הכוללים תלמידים משני הקבוצות. מי שעיין ברשימת העצורים בהפגנות השבוע יכול היה להבחין בשלושה עצורים הנושאים את שם המשפחה אלישיב - ניניו של המנהיג הקודם, הרב יוסף שלום אלישיב. עצור נוסף, ששם משפחתו אחר, גם הוא צאצא למשפחת האצולה. את ביטאון הפלג, 'הפלס', עורך נתי גרוסמן, מי שערך בזמנו את העיתון הליטאי המרכזי, 'יתד נאמן', והתווה את הקו החריף נגד מתנגדים אידאולוגיים מבית ומחוץ, קו שהעיתון מתאפיין בו עד היום. מדובר במיעוט מספרי אבל אליטיסטי, כזה שהוא חלק בלתי נפרד מהרחוב החרדי. בשונה מאנשי נטורי קרתא והעדה החרדית, הצועדים כבר יותר משבעה עשורים בנתיב מקביל לכלל החברה החרדית וחיים בקהילות משלהם, כאן הסיפור שונה לחלוטין.
היווצרות הפלג בתוך שנים ספורות מתוך מוקדי הכוח והאליטות של החברה החרדית, היא תופעה מרתקת שעשויה ללמד רבות. ההפגנות ששיתקו את המדינה הן מסוג המקרים שהמעטפת החיצונית שלהם שונה מאוד מהסיפור הפנימי, האמיתי. למביטים מהצד הן נראו כמו עוד מאבק בין החרדים לרשויות המדינה, בעוד ההתרחשות האמיתית במקרה הזה היא המחלוקת שקורעת את החברה הליטאית פנימה.
חרדים רבים הביטו בתימהון ובהלם על המראות בזירות ההפגנות. ידידיהם, חבריהם לספסל הלימודים או קרובי משפחתם, שכבו שם על הכבישים, משדרים אמוציונליות מוגזמת שאיננה מוכרת בהפגנות החרדיות. צריך לומר: הפגנות הפלג שונות מאוד מהפגנות החרדים לאורך השנים. הצווחות בגרון ניחר וההתגרויות בשוטרים הן לא משהו שראינו בעבר מחוץ למאה שערים ולשכונות הקיצוניות בבית־שמש.
לנגד עינינו מתפתחת הקצנה חרדית מסוג חדש, אך אסור לטעות: היא מגיעה מלב לבה של החברה החרדית. דרכי המאבק הללו מרחיקות עוד ועוד אנשים מהשתייכות לפלג, אבל מנגד יש גם לא מעטים שהן קורצות להם, אפילו סוחפות אותם. בחברה שמניפה את דגל השמרנות והבידול, קבוצה שמחליטה לקחת את העניין לקצה מעוררת גם הערכה.
הפילוג הפנים־ליטאי הוא במידה רבה עימות פוליטי בין מנהיגים וקבוצות כוח. כמו במקרים רבים אחרים, האמירות האידאולוגיות מסתירות כיפופי ידיים ומאבקי שליטה ומעמד. אבל זו איננה הזווית היחידה של הסיפור. סביב סעודות השבת ובהפסקות של "בין הסדרים" בישיבות אפשר לשמוע ויכוחים סוערים על שאלת הפלג, ושני הצדדים מביעים את טענותיהם בשכנוע עמוק וכן. גם המנהיגים מייצגים ומבטאים גישות שונות, לא מהיום, וזו תהיה טעות לפטור זאת באמירה שהכול פוליטי.
פניית הפלג הירושלמי למחוזות חדשים היא בסך הכול תחנה נוספת במערכת היחסים המורכבת שהחברה החרדית מקיימת עשרות שנים מול הציונות, המדינה, התפתחות הטכנולוגיה וחדירת הלימודים האקדמיים. השאיפה ליצור בידול מוחלט אף פעם לא יושמה במלואה. אחת לתקופה, שחררה ההנהגה מעט את הרסן מתוך הבנה שישנן גזרות שאין הציבור יכול לעמוד בהן. מהצד השני של המטוטלת, תמיד נמצאו הגורמים שביקשו להקצין יותר כדי למנוע התרופפות מוחלטת. בסופו של דבר, הכול שאלה של מינון.
האם בשנים האחרונות חלה בציבור החרדי תמורה משמעותית בפתיחות למודרנה ולעולם החילוני? זו בדיוק השאלה שעומדת בלב הוויכוח. בקרב חוקרי החברה החרדית קיימת הסכמה שהתשובה חיובית, אבל הציבור החרדי חלוק בנושא. הממסד מצהיר בתוקף שלא, הנהגת הפלג מתריעה שכן, וברחוב נשמעות דעות לכאן ולכאן.
אותה זליגה מסוימת - אטית, יהיו שיאמרו - לצבא ולשוק ההשכלה והעבודה, היא שמלהיטה את הרוחות. במאמרים חוזרים ונשנים ב'הפלס' גרוסמן, שעוד מימיו ב'יתד נאמן' נחשב לרהוט שבמנסחי המדיניות החרדית, טוען שכתוצאה מחדירת המודרניות קיימות למעשה כבר כיום שתי חברות חרדיות נפרדות. על לוחות המודעות בבתי כנסת המזוהים עם הפלג אפשר לראות ביטוי חדש שמתחיל לככב: "ציבור היראים". הוא מחליף את "ציבור החרדים לדבר השם" המסורתי. תלמיד ישיבה הסביר לי השבוע ש"כשיש פלוגה שמגדירה את עצמה כפלוגת חיילים חרדים וכשיש מכללות אקדמיות חרדיות, הגיע הזמן לחפש לעצמנו הגדרה אחרת".
בשאלת העומק הזו דנו השבוע ללא הפסקה בקבוצות החרדיות ברשתות החברתיות. באופן מפתיע, דווקא לא מעטים מקרב אלו המכונים "החרדים החדשים", הדוגלים במדיניות פתוחה יותר, גילו הבנה למאבקם של אנשי הפלג. דב אייכלר, אושיית פייסבוק מגזרית, הוא בנו של ח"כ ישראל אייכלר, חסיד בעלז. אייכלר הבן לא יגדיר את עצמו חרדי חדש, אבל גם הוא יסכים שאיננו חרדי קלאסי. "הם לא קיצוניים", כתב השבוע על אנשי הפלג.
"עוד שקר שגם אני הייתי שבוי בו עד היום. הם סולתה ושמנה של המגזר. אברכים צעירים ומבוגרים, בחורי חמד יראים ושלמים שיושבים בצומת, שרים שירי דבקות והתעוררות ומאמינים בכל לבם שהם עושים את הדבר הכי מוסרי ונכון שאדם חרדי צריך לעשות בעת שהוא נאבק במסירות נפש בגזרת שמד. צריך להיות שם איתם ולהסתכל להם בעיניים כדי להבין את זה".
העובדה שבשונה מהזרם החרדי המרכזי, "החרדים החדשים" אינם מבטלים את כאבם של אנשי הפלג, נובעת מכך ששני הקצוות מסכימים לחלוטין על תמונת העולם הקיימת. כמו אנשי הפלג, גם "החרדים החדשים" סבורים שעובר תהליך שינוי, אלא שהם רואים בכך תופעה מבורכת. יתרה מכך, בעוד המיינסטרים מתנער מהפלג ומתעקש כי איננו משקף את החברה החרדית, החרדים החדשים רואים בטירוף המערכות שמוביל הפלג המחשה לכישלון השיטה החרדית כולה.
"העצניקים (כינוי לאנשי הפלג, על שם פתק ההצבעה 'עץ' לסיעותיהם ברשויות המקומיות, מ"ג) הם יראי שמים שעושים בדיוק מה שהרבנים שלהם מורים להם לעשות", נכתב השבוע ב'תורה האב', קבוצת פייסבוק סגורה המונה יותר מאלף חרדים חדשים השואפים לשינוי. "ההפגנות הללו הן תמרור אזהרה למה קורה כשמקדשים את ה'ועשית ככל אשר יורוך' והולכים כמו עיוורים אחרי הרבנים ולא מפעילים שיקול דעת. זה התחיל באיסור כולל על לימוד מקצוע ויציאה לעבודה ודרדור הציבור החרדי לחיי עוני, ונמשך להשתוללות שראינו בימים האחרונים. לטעון שהם אינם חרדים זה לטמון את הראש בחול. הם הכי חרדים שיש".
המיינסטרים החרדי ידע תמיד לנוע בין אידאולוגיה לפרקטיקה, "להסתדר עם הפריץ" הציוני ולסגור עמו עסקאות קואליציוניות, ולשחק בתוך המגרש הפוליטי והחוקי של מדינת ישראל. הפלג הירושלמי, בהפגנותיו האלימות ובעשרות עצוריו, שובר את הפרגמטיזם הוותיק הזה. אם תרצו, הוא האלטר־אגו של החברה החרדית. הטרמינולוגיה הקיצונית שלו איננה באמת חדשה בנוף החרדי. הביטוי "גזרת שמד" לא הומצא על ידי דובריו.
חברי הכנסת החרדים, אנשי הממסד, הם שטענו מעל כל במה שחוק הגיוס הוא לא פחות מגזרת שמד. כאות אבל הם אף קרעו בבגדיהם באמצע המליאה, וח"כ מאיר פרוש אזק את עצמו אל הדוכן. אחרי הדרמה הזאת הם קרצו והתגאו בשיחות סגורות, שדלפו לתקשורת המגזרית, שהחוק "לא שינה כלום", כפי שאמר ח"כ משה גפני בהקלטה שפורסמה באתר 'כיכר השבת'. אותו גפני דווקא הודה בשינוי שמתחולל בציבור החרדי, כאשר אמר בריאיון ל'מקור ראשון' ש"פעם הציבור החרדי היה מוגדר וסגור, אבל היום יש גם ציבור ענק שלא היה פעם, גברים ונשים עם קשיי פרנסה, אנשים עם תארים שמבקשים להשתלב בעבודה".
גפני מדברר בנאמנות את מדיניות הממסד: זעקות פומביות על גזרות שמד, ואחריהם הבהרה שלא כצעקתה, ושגם אם יש שינויים - הם נסבלים. בשונה מהם, אנשי הפלג הירושלמי מבקשים להציג עקביות וליישם את טענות השבר של הממסד החרדי. הם זועקים גזרת שמד, אולם לאחר מכן, משום מה, במקום לקרוץ הם יוצאים אל הרחובות לחסום כבישים.
אקו"ם