למה הימין מצליח? הצורך הקיומי מכריע
הציונות הצליחה כל כך שכן הצליחה למצוא פתרון מעשי לבעיית ניסיונות ההשמדה של היהודים. רעיונות אידיאולוגים אחרים, נאצלים ככל שיהיו, נכשלו במבחן המציאות
ד"ר ישראל אלדד המנוח היה נוהג לנפנף בהרצאותיו בשני גיליונות מצהיבים של העיתון הלונדוני 'טיימס' מן השבוע הראשון של 1917: באחד דווח על הצהרת בלפור, שהתרחשה ב-2 בנובמבר, ובשני סופר על המהפכה הבולשביקית, שאירעה ב-7 בנובמבר. "איפה הם ואיפה אנחנו", סיכם אלדד בצהלה את ההשוואה.
כעבור מאה שנה בדיוק מאותו שבוע היסטורי עומדת אותה שאלה במלוא עוצמתה: כיצד נכשלה המהפכה הבולשביקית, עם כל עוצמתה, כישלון מהדהד, ואילו המהפכה הציונית, הצנועה בהרבה במשאביה, הצליחה כל כך? לשאלה המרתקת הזאת אפשר בוודאי לספק הסברים רבים. אציע כאן הסבר המתמקד בשאלה איזה סוג מענה ביקשה כל אחת מהמהפכות לתת למצוקה שעמה התמודדה.
המהפכה הציונית ביקשה לענות על צורך ממשי של המוני בית ישראל - בית לאומי וריבוני לעם נרדף. קל היה לראות את הקשר בין המצוקה ובין הפתרון שהוצע לה. המהפכה הקומוניסטית, לעומת זאת, הציגה להמוני הפועלים בעולם, ובעיקר להמוני האיכרים העניים ברוסיה, פתרון שהיה מבוסס על תיאוריה - תרחיש דיאלקטי מבית מדרשם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס ב'מניפסט הקומוניסטי': אם יתאחדו הללו ויחזיקו בידם את כל אמצעי הייצור והמשאבים, יוכלו לחלק ביניהם את העושר באופן צודק ושוויוני.
על הנייר זה נשמע יפה. הרי מה הוגן יותר מחלוקה שוויונית של כל המשאבים וההכנסות הנוצרות מהם בין כל השותפים לעשייה? בפועל היו כמובן הרבה חורים מעשיים בדגם זה, ובראשם ההבנה שאין זה מספיק לחלק באופן שוויוני את המשאבים הקיימים, אלא צריך גם להבטיח את ייצורם השוטף והמוצלח של משאבים חדשים.
אבל הקומוניסטים, בוודאי בדורות הראשונים, לא הטרידו את עצמם בזוטות מעין אלה. הם התמקדו בניסיון לאכוף את התיאוריה על המציאות ועל ראשי האנשים שעליהם שלטו - ניסיון שנגמר במיליוני אסונות אנושיים ובשיברון לב אחד גדול.
את הראיה החותכת לחשיבות המרכיב הקיומי ניתן לראות דווקא בתולדות התנועה הציונית עצמה: היא הפכה לסיפור הצלחה משגשג בעיקר לאחר השואה, משום שלפניה עדיין נתפסה אצל רוב בני העם היהודי כאידיאולוגיה. רק עם העלייה מהאפר הפכה הציונות בתודעתם לצורך קיומי, ואז החלו להמריא המספרים של מי שמזהים עצמם כציונים ומבקשים להשתכן בארץ.
מההבדל הזה ניתן ללמוד מסקנה עקרונית חשובה: אסור לאכוף על בני האדם תיאוריות רעיוניות, נאצלות ככל שיהיו. יתרה מכך, אסור גם למי שרוצה לקדם את האנושות מנקודה אחת לשנייה, ממצב רע בהווה למצב טוב יותר בעתיד, להתמקד בנקודת ההווה ובמצוקה מסוימת שבה. התמקדות כזאת תביא אותו לרעיונות שעל הנייר נראים יפה ונכונים, אבל אינם עונים על מגוון של בעיות אחרות שאינם נתפסים בזמן הווה ככאלה. משום כך, דווקא כוונתו הטובה תביא כמעט בהכרח לאסונות גדולים, ובעיקר לפגיעה אנושה בזכויות האדם - וזאת בדיוק בגלל ההתעלמות מכל יתר הממדים של המציאות האנושית המורכבת.
הדרך הנכונה היא לדמיין את נקודה העתיד, על מגוון צרכיה וממדיה, וממנה לגזור לאחור את הרעיונות שיובילו אותנו אליה. רעיונות כאלה יהיו בהכרח מגוונים יותר מהדוגמטיות הרעיונית של ההשקפה הראשונה, מעצם העובדה שהם מתמודדים מלכתחילה עם מציאות עתידית מורכבת.
הגישה העקרונית הזאת נכונה לכל סוגיה, וכך גם ביחס לשאלה המרכזית שעמה מתמודד כיום השיח הישראלי: עתידם המדיני של שטחי יהודה ושומרון. באופן עקרוני, בסוגיה זו ניצבים זה מול זה צורך קיומי של המוני פלסטינים להיות חופשיים ובעלי זכויות אדם ואזרח מול תפיסה אידיאולוגית יהודית הרואה בשטחים הללו חלק בלתי נפרד - מרכזי, אפילו – מארץ ישראל ההיסטורית.
כשמעמידים כך את הדברים, אין לגישה היהודית שום סיכוי להכריע את הכף בטווח הארוך: אידיאולוגיה, ראויה ונאצלה ככל שתהיה, לא תוכל לאורך זמן לעמוד מול צורך קיומי. מידת הנחישות של מי שנאבקים על צורך קיומי תהיה גבוהה יותר מאלה הנאבקים על אידיאולוגיה, וכך גם מידת ההסכמה הציבורית והבינלאומית איתם.
הסיבה היחידה שתפיסת הימין הישראלי מצליחה להחזיק מעמד, ואולי גם תצליח לעשות זאת בעתיד, היא שבמציאות הממשית גם הצד היהודי מציג צורך קיומי - הצורך הביטחוני, העומד בסכנה במקרה של נסיגה והקמת מדינה פלסטינית.
לא במקרה אפוא נוטה השיח הימני - גם זה הדתי - להתמקד בטיעון הביטחוני, כי הוא היחיד שיכול להחזיק מעמד מול הטיעון הקיומי הפלסטיני. אבל לאורך זמן יתקשה גם הצורך הקיומי הישראלי להכריע באופן מלא את זה הפלסטיני. לכן חשוב להקדים תרופה למכה ולהתמקד בפתרונות מעשיים, ולו גם חלקיים ולא מושלמים מבחינה רעיונית, שיוכלו לאזן בין הצרכים הקיומיים שלנו ושל הפלסטינים.
אקו"ם