מבזקים

אני רוצה למות אחי" - מה כבר אפשר לכתוב?

אבקים, הגעגועים והדמעות, התפילות והשתיקות - כולם חלק מהסיפור הגדול של חיינו

חבר טוב שלי, שעבר לגור בצפון לפני כמה חודשים, שלח לי השבוע הודעה בווטסאפ. הודעה ארוכה. עצובה. מרגשת. הייתי באוטו כשקיבלתי אותה, בירידה ממחלף השלום, ביציאה מתל־אביב, וראיתי רק את המילים הראשונות שהופיעו לי לכמה שניות בלמעלה של הפלאפון, מעל לווייז. אבל המילים הללו הספיקו לי כדי לעצור את האוטו בצד, להדליק אורות מצוקה ולשלוף את הפלאפון בבהלה. כי הוא כתב שם שהוא רוצה למות.

אני רוצה למות אחי, הוא כתב. אני רוצה למות עכשיו. בעוד כמה דקות אני מתחיל למלצר בקפה גרג פה בשכונה. אני יושב פה בכניסה, ומחכה לאחמ"שית המטומטמת שתבוא ותסביר לי את הנהלים. בינתיים אני כותב לך. חשבתי שזה יהיה לי קל. חשבתי שאני אוהב למלצר. מילצרתי כשהייתי סטודנט, במשך שנה וחצי, ונהניתי ממש. אני אוהב את המפגש עם האנשים. את הסיפורים של הלקוחות. את החינניות שאני צריך לשים על הפרצוף בשביל הטיפים. אבל זה היה לפני חמש שנים.

בעוד כמה דקות אני מתחיל למלצר ואני רוצה למות עכשיו. צילום: שאטרסטוק

כמו שאתה יודע, מצבנו הכלכלי לא מזהיר, אז אמרתי לאשתי, וואלה שלוש משמרות בשבוע זה משהו שאני יכול לקחת על עצמי כדי שנעמוד על הרגליים. והסניף של קפה גרג כאן הוא משפחתי כזה וחמוד. אז הלכתי על זה. במין קלילות כזאת של יהיה בסדר. אתה יודע. אמרתי לעצמי, שיקפצו לי כולם. אז מה אם אני בן שלושים ואחת. מותר גם לי למלצר. כל עבודה מכבדת את בעליה. ככה אומרים, לא?

אבל עכשיו, כשאני יושב כאן, ומסתכל על כל הילדודס שעובדים בפנים ומחכה להתלמדות שלי כמו איזה אפס, פתאום מתיישב לי גוש ענק של דמעות בגרון. ואני מתבייש כל כך. אני כל כך מתבייש אחי. אני בן שלושים ואחת. עם שני ילדים בבית. איך יכול להיות שהבוסית שלי היא ילדה שחוסכת כסף לטיול בהודו. איך זה יכול להיות אחי. אני כל כך מתבייש שבא לי למות. ככה הוא כתב.

סיימתי לקרוא את ההודעה. הרמתי את המבט וראיתי שהוא מחובר. שהוא מחכה לתגובה ממני. לא ידעתי מה לכתוב. מה כבר אפשר לכתוב. כתבתי לו. אני אוהב אותך. ואז בעוד הודעה. אין לי מה לומר אחי. ואז בהודעה שלישית כתבתי: תחזיק מעמד. החבר שלי הקליד במשך כמה שניות, ואז כתב - תודה אחי. יאללה, אני עולה למשמרת. נדבר.

יש לרבי נחמן סיפור אחד, יפה ומוזר, שהולך איתי. מעשה ממלך עניו. זה סיפור על מלך אחד, ששולח את היועץ החכם שלו להביא לו פורטרט של מלך אחר, מסתורי, גיבור ונשגב. החכם יוצא לדרך ומחפש את המלך האחר, החשוב ההוא. הוא מסתובב בעולם בלי לנוח, הולך בלי לעצור, מבזבז מלא כסף, נתקל בספינות עם תותחים ומסתבך עם בדחנים, עם ליצנים ועם נוכלים. הוא מגלה שכל המדינות הן שקר אחד גדול ומאורגן. הוא נותן לאנשים רעים לרמות אותו. ומצליח, דרך ההפסדים וההשפלות, למצוא את המלך ההוא, לפגוש בו, להציץ עליו ולצייר דיוקן שלו. וזהו. החכם עומד במשימה. הוא מביא את הדיוקן של "המלך העניו" אל המלך ששלח אותו. וככה הסיפור הזה נגמר.

הרב ארט גרין, יהודי חכם וגדול שנראה כמו דמבלדור, כתב פעם שהסיפור הזה שינה לו את החיים. כי מה אנחנו עושים בעולם הזה. מה אנחנו עושים בחיים האלה. מה אנחנו עושים. מסתובבים, הולכים בלי לנוח, מבזבזים כסף, נתקלים בתותחים, בליצנים, בבדחנים ובנוכלים, נותנים לממסדים שונים להשפיל אותנו, והכול בשביל מה. בשביל לצייר דיוקן אחד. צלול ובהיר. שלנו. של צלם האלוהים שבנו. דיוקן עצמי, שהוא גם דיוקן של מי ששלח אותנו לדרך הזאת. יהיה אשר יהיה.

ועל זה הסיפור של רבי נחמן. כל החיים האלה הם ניסיון אחד מתמשך לצייר פורטרט. כל הנשיקות והאזכרות והמאבקים והגעגועים והדמעות והמלחמות והשיעורים והכישלונות, כל הפנצ'רים והטיולים והבגידות והתפילות והשתיקות והנהמות, כל ההערות המשפילות של האחמ"שית הבלונדינית בקפה גרג, הם בסך הכול עוד קווים, עוד הצללות, עוד משיחות מכחול רכות, בדרך לדיוקן העצמי הזה, שהולך ומתדייק מיום ליום. משעה לשעה. הדיוקן הזה הוא המסע שלנו. הוא הסיפור שלנו. וכל מה שקורה לנו הוא עוד פרק בסיפור. עוד שכבה לציור המתממש. שאותו אנחנו מבקשים. כי הכול דיוקן.

ואם הכול דיוקן, אז הכול בסדר. הכול בסדר גמור. גם אם היה לי יום נוראי. גם אם נכשלתי במבחן. גם אם השפילו אותי בעבודה. גם אם עקפו אותי בתור בסופר. גם אם תקעו לי סכין בגב. גם אם הבושה זורמת לי בעורקים. הכול בסדר. הכול חלק מהסיפור שלנו. מהדרך שבה אנחנו לומדים את עצמנו. מהדרך שבה אנחנו מציירים את עצמנו. הכול דיוקן.

בלילה, מאוחר, התקשרתי לחבר שלי כדי לדרוש בשלומו. עוד לפני שהוא הספיק לענות לי, סיפרתי לו על הסיפור של רבי נחמן. על הפרשנות של ארט גרין. על הנחמה שהפרשנות הזאת מאפשרת. ועל הדרך שבה היא הופכת את כל מה שקורה לנו בחיים האלה לתנועה בריאה ונכונה. כי רק ככה אנחנו יכולים לצייר את הדיוקן שלנו כמו שצריך. דרך הרגעים הקשים. דרך ההשפלות. הכול דיוקן, אמרתי לו בהתרגשות גדולה. אתה מבין, אחי, הכול דיוקן.

החבר שלי חיכה שאני אסיים לברבר, ואז אמר: אתה מתוק, יאיר, באמת. אבל היה לי ממש סבבה היום. היה שווה לקפוץ לתוך הביזיון. האחמ"שית שלי מתוקה. יש אחלה אנרגיה עם הצוות והמטבח. הלקוחות ממש מקסימים. והטיפים פצצה. הכול בסדר אחי. באמת. אני לא צריך את הדיוקן הזה של רבי נחמן כדי ליהנות ממלצרות. באמת שהכול בסדר, הוא אמר. ומיד הוסיף, ותבוא לבקר אותי בקפה בהזדמנות. נפנק אותך.