פני החברה כפני הרכבת
ברכבת של יפן חותרים לשלמות קיצונית ופחות שמים לב לאנשים, וברכבת של ניו-יורק חותרים לא להעליב אף אחד אבל מאחרים בכיף. ומה אצלנו?
מינאמי נגריאמה הוא שמה של תחנת רכבת בצפון-מזרח טוקיו. לפני שבוע וחצי, ביום שלישי, 14 בנובמבר, יצאה אחת הרכבות מהתחנה בשעה 09:43:40, אף שהזמן שנקבע לה מראש היה 9:44:00. איש מהנוסעים לא התלונן על הקדמת הנסיעה בעשרים שניות. אם היה נוסע שהגיע בתוך עשרים שניות אלה והתאכזב למראה הרכבת הסוררת המתרחקת, הרי שהוא נאלץ לחכות פחות מארבע דקות לרכבת הבאה. אבל כל זה לא הפריע לחברת הרכבות לפרסם כמעט מיד הצהרה פומבית ולפיה היא "מתנצלת עמוקות" על התקרית ועל "אי הנוחות החמורה" שגרמה ללקוחותיה.
ברכבת התחתית של ניו-יורק החליטו לאחרונה להפסיק להשתמש במונח "גבירותיי ורבותיי". בקווים מסוימים מושמעת זה שנים הקלטה המפצירה בכל כמה דקות מהנוסעים והנוסעות לשים לב לחפצים חשודים, מפנה אותם לאתר החברה במקרה של אובדן רכוש, ומאחלת להם יום נעים תוך שימוש בפנייה "גבירותי ורבותיי".
ובכן, לא עוד: במכתב שנשלח לעובדים הורתה להם ההנהלה להשתמש במקום זאת במונחים נייטרליים מגדרית, כגון "נוסעים" או "לקוחות". תשובתו של דובר רשות התחבורה העירונית ג'ון ויינשטיין נותרה עמומה כשנשאל לסיבת ההוראה החדשה, והוא רק ציין כי מדובר בחלק ממהלך כולל שנועד לשפר את השירות לנוסעים ולתת להם מידע מדויק יותר. צהובוני ניו-יורק היו נחרצים הרבה יותר, וטענו כי מדובר במהלך מתחום הפוליטיקלי-קורקט שמטרתו לא לפגוע עוד בנוסעים שאינם מגדירים את עצמם זכרים או נקבות.
תיאור המתרחש בקווי הרכבת כראי למתרחש בחברה הוא לא טריק שהמצאתי בעצמי. קדם לי תומס פרידמן מה'ניו-יורק טיימס' - מי שנחשב בעיני רבים כעיתונאי חשוב, ואני מעדיף לראותו כמשקיף תרבותי אמריקני נאמן אך כאיש פוליטי מוצלח הרבה פחות - שכתב לפני שנים אחדות ספר בשם 'לגלות את אמריקה מחדש – איך החלה אמריקה לפגר אחרי העולם שהמציאה, וכיצד תוכל לחזור להוביל'.
באחד העמודים הראשונים של הספר הוא מתאר את המתרחש בתחנת הרכבת התחתית הסמוכה לביתו בוושינגטון הבירה: "שני הדרגנועים הקצרים היו בתיקונים זה שישה חודשים, ובזמן שאחד מהם נסגר לצורך השיפוץ היה צריך להשבית את השני ולהופכו לגרם מדרגות דו-סטרי. בשעות העומס זה יצר מהומה איומה. היציאה מהתחנה יכולה לקחת עשר דקות תמימות". כשבדק את העניין, קיבל פרידמן תשובה מדוברת רשות הרכבות העירונית: "המכונאים זקוקים ל-10-12 שבועות כדי לתקן כל דרגנוע".
את כל הסאגה הזו השווה פרידמן למה שחווה בסין זמן קצר קודם לכן: "חברת הבנייה הסינית נזקקה ל-32 שבועות כדי לבנות מאפס מרכז כנסים משוכלל ומפואר – כולל דרגנועי ענק בכל פינה – בעוד שבוושינגטון אנו זקוקים ל-24 שבועות כדי לתקן שני דרגנועים זעירים", הוא כתב בספר. מנקודה זו יצא פרידמן למתקפה בת 367 עמודים על מצבה של ארה"ב לעומת זה של הסינים.
אז במקרה שלנו מדובר ביפן ולא בסין, בניו-יורק ולא בוושינגטון - אבל תמונת המראה ברורה: בעוד שבמזרח הרחוק מתמקדים ביעילות ובתכל'ס ברמה קיצונית על גבול הפרודיה, בארה"ב מתעקשים לעסוק בהבלים אולטרה-ליברליים אנקדוטליים עד כדי גיחוך, ולהשקיע אנרגיה בשטויות במקום בדבר עצמו.
וזה לא שאין מה לשפר במערך הרכבות של ניו-יורק: החודשים החמים של 2017 זכו לכינוי "קיץ מהגיהנום" בכל הקשור למערכת ההסעה ההמונית של העיר, וזאת עקב עבודות של לא פחות מחודשיים בתחנת הרכבת העמוסה פן, שהשפיעה לרעה על כמעט כל אחד מחצי מיליון היוממים שמגיעים לעבודה ברכבת מדי יום. עיכובים, איחורים ושינויי מסלול נעשו תכופים בשנים האחרונות בקווים השונים של הסאבוויי, עד שלראש העירייה לא נותרה ברירה, ובאחרונה הכריז כי יקצה מיליארד דולר לשיפור התשתיות. במאמר מערכת זועם שהתפרסם ב'ניו-יורק פוסט' ב-10 בנובמבר נכתב: "היינו מצפים ש'הקיץ מהגיהנום' ימקד את רשות התחבורה של ניו-יורק בבעיות האמיתיות ולא בעדכון הודעות לנוסע, אבל זהו שלא".
גם ביפן לא הכול ורוד. נכון שהדיוק קיצוני והמערכות פועלים פיקס, אבל זה בא לא פעם על חשבון בריאות העובדים, שלא לומר על חשבון חייהם. בכתבה ב'גרדיאן' שסיקרה את "תקרית עשרים השניות" הוזכר כי לפני כעשור נהרגו יותר ממאה אנשים כשרכבת התנגשה בבניין דירות - תאונה שנגרמה עקב האצת הנהג במטרה להגיע לתחנה בזמן ולהימנע מעונש. זו דוגמה קיצונית למשטר אימים שנהוג במקומות עבודה רבים ביפן, המטילים עונשים וקנסות כבדים על איחורים וכישלונות של מה בכך.
ואצלנו? טוב, בישראל רק בונים כעת את התשתיות לרכבת תחתית שתוכל אולי מתישהו בעתיד לאחר בעשרים שניות או להפסיק להשתמש במילים "גבירותיי ורבותיי". קצת מביך שבקהיר נוסעת לה רכבת תחתית כבר שלושים שנה, ואנחנו עדיין רבים מי יחפור אותה בשבתות ובמועדים.
מצד שני, לנו לפחות יש זמן לנסות לקחת את שתי הדוגמאות הקיצוניות הללו ולנסות להביא משהו אחר ושפוי. גם כך מדינת ישראל היא מפגש מעניין של מזרח (קרוב) ומערב, ואם רק נפסיק להתווכח ולקטר כל היום אולי יהיה אפשר לרקוח מהתערובת הזאת משהו הגיוני שישלב את הטוב שבין העולמות.
כמובן, זה לא חייב להישאר רק בתחום הסעת ההמונים: שילוב של שכל ישר והיגיון מצד אחד, וחתירה לקפדנות מצד שני, הוא בעצם נוסחה לא רעה להתנהל בה גם בתחומי חיים אחרים. חנינת אלאור אזריה בידי הנשיא יכולה הייתה להיות דוגמה טובה, אבל לא נורא – עד שנתחיל לנסוע ברכבת התחתית של תל-אביב יעלו עוד כמה נושאים על סדר היום שבהם נוכל להתאמן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם