והאמת נעדרת: הבשורה על פי הדתל"שים
הדתה או יציאה בשאלה - אלו שני הפחדים העמוקים של העם היושב בציון. אבל עתיד התרבות שלנו מונח דווקא על כתפי אלה היודעים להתנכר לסביבתם הטבעית
סדרת הכתבות ששודרה השבוע בערוץ 10 ועסקה בתופעת הדתל"שים ובמה שמכונה "דתיי הרצף", פגעה בבטן הרכה של הציונות החרד"לית. היו מי שמיהרו לכנות את הבוחרים לעזוב את הדת - או יותר נכון את האורתודוקסיה, אבל בחרו להשאיר אצלם מרכיב זהותי אחד או יותר מהעולם שבו גדלו - בכל מיני שמות גנאי חביבים: עצלנים, חפיפניקים, נהנתנים, מחפשי חיים קלים ושטופים בידי תאוותיהם. האמת היא שזה מעייף להתייחס לטענות הללו. הדתיים האורתודוקסים נעמדים על רגליהם האחוריות רק כדי להגיד ברוך ה' שלא שם חלקנו כהם, או יותר נכון שלא שם חלקם אתנו. הרי הוצאנו אותם מחוץ לגדר, אז ברור שהם בחוץ. האמנם?
התגובה הזו, שנובעת מפחד עמוק, מאפיינת את שני צדי המתרס האוחזים בקרנות המזבח כדי לשמור על טוהר המחנה שלהם. דיון מעניין שנערך בשבועות האחרונים ב'הארץ' מהווה דוגמה לקצה השני. אסף ענברי, בן קיבוץ לא דתי, פרסם מאמר שכותרתו הייתה "התרבות העברית אינה יכולה להיות תרבות של אתאיסטים" (הכותרת לקוחה ממשפט, שהמשכו הוא "כשם שאינה יכולה להיות תרבות של אורתודוקסים"). ענברי זכה למקלחת של צוננים רק מפני שהעז לדבר על תרבות יהודית. "תראו לאן הגענו" כתב במאמר המשך, "מתפרסם מאמר על חשיבות היהדות לחיינו, והכותב מתויג מיד כימני או כדתי. האם השמאל החילוני ויתר על היהדות עד כדי כך שהוא מקבל את הגדרת היהדות של נפתלי בנט?" (שאולי ענברי לא יודע, אבל היא מקלה יותר משהוא יכול לדמיין).
מצד אחד מושכים בכל הכוח נגד חילוני שמעז לדבר על תרבות שיש בה מקום לאלוהות. מצד שני מושכים בכל הכוח נגד דתיי הרצף שמעזים לדבר על יהדות שאין בה "הכול או כלום". והאמת נעדרת. טוב, זה אחד מסימני הגאולה.
העם היושב בציון מחולק לחילונים שכל קשר בינם ובין יהדותם מקרי בהחלט, ולדתיים־אורתודוקסים שהיהדות עבורם היא בעיקר תבנית מחשבתית או כלי צנזורה. הדתה או יציאה בשאלה, אלו שני הפחדים הכי עמוקים ומעוררי התפלצת.
עד עכשיו דיברתי על הקצוות. מפתה לא להתייחס אל המסורתיים, אלו של הקידוש והטלוויזיה, הפלטה והנסיעה לים, שבתכל'ס מהווים פה רוב, אבל בדרך כלל נשכחים מלב. אולי כי הם שרים בקולי קולות ש"מי שמאמין לא מפחד", ואם אין פחד אין דיון. אבל בכל זאת, הנה אני מכניסה אותם למרחב הדיון הזה.
ואז הגיע אבי גבאי. "השמאל שכח מה זה להיות יהודי", אמר. בימין מחאו לו כפיים, בשמאל הורידו את הדגל לחצי התורן. כי איכשהו בטעות, סוגיית ה"מה זה להיות יהודי" הפכה לשאלה פוליטית, כמו שאלת מהי תרבות יהודית. רק השבוע סומנה השירה שאני כותבת כ"בעלת תמות דתיות־לאומיות ימניות, גלויות וסמויות", וכותב המאמר (ב'הארץ', איך לא) ביקש "להסיר את פני המסכה הפוליטית העמומה" מעל פני ספרי שירה של כותבים המזוהים עם זרם דתי.
אעשה ספוילר וגם קידום עצמי על הדרך, ואספר לכם שבספר השירה שלי "תהום להיאחז בה" אין ולו תמה אחת פוליטית או ימנית (אבל עדיין רוצו לקנות!). לדאבוני הסתבר לי שאם הא־לוהים, המדרש, התורה או התלמוד נוכחים ביצירה שלי, באופן ישיר נוכח בהם גם הפוליטי. עצוב כל כך שהשיח המפלג והשסעני שאנחנו יוצרים פה בעזרת מיטב המוחות היהודיים, הופך כל שאלה באשר היא לשאלת ימין או שמאל, הלנו או לצרינו. והאמת נעדרת. טוב נו, בטח הגאולה מתקרבת.
אדם קרוב אל עצמו, וגם כותבת המאמר קרובה אל עצמה. ובמקום שבו החרד"ל או החילוני שטופי האימה הדתית (הקצוות תמיד מתחברים) רואים בעיה, היא רואה פתרון. אסתכן בנפשי ואומר שעתידו של העם היושב בציון ושל עולם התרבות שלו, מונח על כתפי אנשים שיפעלו מתוך התנכרות כלשהי לסביבת מחייתם הטבעית. אנשים שיבחרו לעצור את תנועת האוטומט של החינוך שעל ברכיו גדלו; שיגידו טוב לי להיות חילוני, אבל אניח את אימת ההדתה בצד כי הגיע הזמן שאכיר את אבות המזון של השורשים שלי; שיאמרו טוב לי להיות דתי אבל אניח את אימת היציאה בשאלה בצד, כי אמונתי איננה כובלת אותי לארבע אמות של הלכה.
בסופו של יום נוצרת פה מציאות חדשה, שלא הייתה כמותה מימי בית ראשון. יהודים מכוננים על אדמתם את חייהם כעם אחרי אלפיים שנות גלות. הפחדים הקמאיים של הגלות עוד דבוקים בגוף וברוח, אף אחד לא הבטיח שזה יהיה קל, ומה הן בסך הכול שבעים שנות תקומה של ניסוי ותהייה?
ולסיום, בפרץ של מודעות עצמית, אבקש להתייחס לאלו הנעלמים מלב ומדיון. כי בינתיים, בימים האלה בזמן הזה, כאשר דיון האליטות של אנשי 'מקור ראשון' ו'הארץ' מתנהל בגובה עשרת אלפים רגל, מעל ראשי ההמון, נוצרת פה מציאות הגדולה יותר מכל טורי הדעה, מוצלחים ככל שיהיו, ופעילות פוליטית, לא מוצלחת ככל שתהיה. אלו שמפתה בדרך כלל לא להתייחס אליהם כי הם הרוב הדומם והמסורתי, אלו שבזיעת שגרתם יוצרים יהדות חדשה, לא אורתודוקסית ולא חילונית, לא אשכנזית ולא מזרחית. אלו שבעזרתם בליל של מסורות, זיכרונות ואמונות הופך את ישראל למדינה חובבת מסורת ותמונות של רבנים. הגיע הזמן שנכניס גם אותם למשוואה. אולי צריך לשאול את אבי גבאי אם הוא מצליח בזה.
אקו"ם