רק בוז: אני כבר לא עצבני על שוברים שתיקה
אם גם עכשיו שולט כאן השמאל בשיח - למרות הטירוף המוחלט שבהגנה של אבירי זכויות האדם על מי שמתעקש שהכה פלסטיני בלי סיבה - יש לנו עוד הרבה עבודה
האמת? אני לא יודע מה כל כך מרגיז אותי בחבר'ה של שוברים שתיקה. יש עוד ארגוני שמאל - את חלקם אני מתעב לחלוטין, חלקם עושים דברים שמעצבנים אותי, אבל אני יכול להבין למה הם חשובים. אף אחד מהארגונים האלה לא מצליח לעורר בי את מה שמצליחים לעורר החבר'ה של שוברים. אתם יודעים מה, זה אפילו לא עצבים, זה בעיקר בוז. גועל.
אולי זו העובדה שבמתכונת אחרת זה היה יכול להיות ארגון חשוב. ברוח הימים האלה, אפשר להגיד שהיה לו פוטנציאל להיות מעין הדס שטייף של תחום הפרות זכויות האדם. הוא היה יכול להפוך למקום שחיילים מגיעים אליו כדי לספר על אירועים בעייתיים שראו ולהעביר את הפרטים לצה"ל, שיבדוק. אבל הארגון בחר בדרך אחרת, ותמורת בצע כסף ותחושת נאורות הלוחמים לשעבר מוכרים את אחיהם לנשק לכל שוודי, דני, צרפתי או אירי שמעוניין לשמוע.
שבוע שעבר יירשם כציון דרך בתולדות הארגון. במין מהלך קפקאי התהפכו היוצרות, וסיפורו של דין יששכרוף הפך אנשי שמאל בפוליטיקה ובתקשורת למי שנלחמים על כבודו של אדם שמודה בפומבי שהרביץ לפלסטיני ללא סיבה. דווקא הימין, שמצויר לא פעם בידי אותם אנשים ממש ככזה שמנשנש זכויות אדם של פלסטינים לארוחת בוקר, קם ואומר לבחור: אתה משקר.
אז רגע לפני שמוצאים עוד פלסטיני "אותנטי" שלפתע נזכר שבעצם כן היה מקרה שבו דין יששכרוף וחד־קרן היכו אותו, הנה כמה דברים שפשוט חייבים לומר על הארגון הזה.
ראשית, בואו נסכים שלמוסר שלצה"ל אין קשר לארגון. שוברים שתיקה לא מתעניינים ולו לרגע במוסריותו של צה"ל, ויעיד על כך הדבר הפשוט הזה: לו אני מגיע היום אל שוברים שתיקה, ומספר להם שאני קצין שעדיין משרת במילואים ובכל פעם שקוראים לי אני מנצל את ההזדמנות כדי להרביץ לאיזה פלסטיני אקראי, הם ייקחו את העדות, יכניסו אותה לספר העדויות הבא שלהם, ולא יעשו עם זה שום דבר מעבר לכך. מה שאומר שאני אוכל להמשיך לכפכף פלסטינים בכיף.
שנית, המהירות שבה בחרו בערוץ 10 לשדר סרטון שנשלח אליהם משוברים שתיקה בלי שהוא מכיל ולו בדל של הוכחה לכך שדין יששכרוף דובר אמת, מעלה תמיהה. הרי לא רואים בסרטון ההוא כלום מלבד העובדה שיששכרוף השתתף בפעולת מעצר. הכתבה של אוהד חמו בערוץ 2 עם הערבי שפתאום נזכר שהרביצו לו כבר הוכיחה שזהו ספין. אבל הקהל לא מטומטם, והוא יודע לזהות מתי מנסים להאכיל אותו באג'נדה.
וכך כתבה בשבוע שעבר חברת הכנסת תמר זנדברג: "נתניהו, שקד, חוטובלי ושות׳ צריכים לבקש סליחה מדין יששכרוף ומשוברים שתיקה. עכשיו ברור שהחקירה הייתה או פרטץ׳ או ראווה". באמת, תמר? לבקש סליחה? עזבי את זה שהסרטון לא מוכיח כלום. נניח שהיו רואים בו את דין מכיר לפלסטיני תמים את הברך שלו מכל מיני כיוונים. למה בדיוק צריך לבקש ממנו סליחה על כך?
וכך כתבה השבוע חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון: "יום הכיפורים של הפרקליטות. הסרטון שחשפו הערב שוברים שתיקה מוכיח ששי ניצן הפך את מערכת הצדק לבדיחה לצרכים פוליטיים. על פחות מזה העיפו כאן ראשים". הבנתם את זה? אין בסרטון שום דבר שמוכיח את דבריו של יששכרוף, ובכל זאת פותחת גלאון במתקפה פראית על הפרקליטות וקוראת לערוף ראשים. אבירי שלטון החוק עאלק.
גם עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של שוברים שתיקה דיבר השבוע. הוא אמר שדין יששכרוף השתתף בעשרות מעצרים ורק באחד הפעיל אלימות קשה. מה זה אומר בעצם? שגם אם יששכרוף הרביץ מכות רצח לפלסטיני, לא מדובר באיזו נורמה צה"לית, אלא בפיוז שהתפוצץ לו בראש. הרי אם במשך עשרות מעצרים הצליח דין שלנו להימנע מלהכות פלסטינים, זה אומר שזה אפשרי. כנראה שבמעצר הספציפי ההוא הפך דין היקר לסאדיסט קטן. או כמובן, ישנה האפשרות ההגיונית יותר: שהוא פשוט שקרן.
בואו נדבר רגע על הטיעון השחוק כל כך של שוברים: "אין כיבוש לא אלים". זו אולי הפעם הראשונה שאני מתקרב להסכמה עם שוברים שתיקה - מלבד אולי עם ההגדרה כיבוש. אבל נכון, מלחמה בטרור היא דבר אלים. שליטה על עם שמקדש מוות, במיוחד מוות של יהודים, היא דבר אלים. מניעה מאנשים לחזור לפוצץ פה אוטובוסים ולשחוט ילדות קטנות במיטתן היא דבר אלים.
ותנו לי לספר לכם עוד משהו. צבא הוא גוף אלים. הוא מפעיל אלימות כדי למנוע אלימות גדולה יותר. מבחינתי, כל עוד זה מונע מבני עמי מוות, אין לי בעיה גם עם אלימות יותר קשה.
אתם יודעים למה מצחיק שערוץ 10 מיהר כל כך לפרסם סרטון ש"מוכיח" את טענות שוברים שתיקה? כי באותו ערוץ ממש נערך לפני כשנה תחקיר של אחד, רביב דרוקר, אולי אתם מכירים. בתוכנית "המקור" הוא בדק עשר עדויות אקראיות של שוברים שתיקה. מתוכן מצא רביב 2 עדויות לא אמינות לחלוטין, 2 מתוארות בצורה מוגזמת, 2 אמינות ו־4 לא ניתנות להוכחה או הפרכה. הבנתם נכון 40 אחוז מהעדויות שנבדקו נמצאו לא אמינות או חצי אמינות. ושוב, אנחנו מדברים על תחקיר של דרוקר. לא של גופשטיין.
אבל יש גם מה ללמוד מהשבוע החולף. שוברים שתיקה, יחד עם שותפיהם הטבעיים במערכות החדשות, מוכיחים לנו מה יכולה התקשורת לעשות כשהיא באמת מגויסת. מהרגע שהפרקליטות קבעה שדין יששכרוף שיקר בעדותו, היא הופכת את העולם במטרה להציג את הפרקליטות כגורם הרע בסיפור הזה ולא משנות העובדות:
# דין יששכרוף מספר שרק הוא הרביץ והערבי אומר שהיו עשרה? לא באמת משנה.
# דין יששכרוף לא אומר מילה על כך שהיה רעול פנים והערבי אומר שמי שהרביץ לו היו עשרה רעולי פנים? לא משנה.
# הערבי אומר שהוא לא היה יכול לזהות את יששכרוף כי כולם היו רעולי פנים, בעוד בסרטון רואים את יששכרוף הולך לידו בפנים גלויות? לא משנה.
# חיילים רבים שלכאורה נכחו באירוע אומרים ששוברים שתיקה שקרנים? התקשורת בוחרת להאמין למי שמקבל כסף כדי להשחיר את פני חיילי צה"ל בעולם.
ובכל זאת, מוכרחים למחוא כפיים. ויש גם משהו שצריך ללמוד: לפעמים כשאנחנו סגורים בתחומי הפייסבוק והטוויטר, אנחנו שוכחים כמה כוח יש לתקשורת המיינסטרים גם בעידן הזה. לא היינו צריכים את הסיפור הזה כדי לדעת ששוברים שתיקה הם חבורה של עלובים בזויים שימכרו גם את אמא שלהם תמורת הסכום הנכון, אבל אולי היינו צריכים את סאגת יששכרוף כדי להיזכר כמה עבודה עוד יש בכל מה שנוגע לכלי התקשורת המרכזיים. שיהיה לנו בהצלחה.
בשבוע שעבר פרסמתי ריאיון עם שפי פז, מובילת מאבק תושבי דרום תל־אביב במסתננים. השבוע הצליחה שפי לגייס את כל הסכום שרצתה באמצעות קמפיין מימון ההמון להמשך המאבק. אם לכם, קוראיי הנכבדים, יש חלק בזה – אני אומר לכם תודה.
אקו"ם