משבר השבת: חילונים ודתיים צריכים להתחשב
קדושת השבת היא ערך חשוב מספיק כדי למנוע את עבודות הרכבת ביום הקדוש, אך הדתיים נדרשים לספק את הפתרון החלופי לצורך של תיקון התשתיות
סוגיית השבת שוב חוזרת לכותרות, והפעם במסגרת מחזור הוויכוח האינסופי על עבודות התשתית בקווי הרכבת. למרבה הצער, העמדות שמובעות בחלקים גדולים מדי של השיח התקשורתי הן בעיקר דיכוטומיות וקוטביות: מצד אחד ישנה העמדה החרדית שלפיה בשום מצב אין לקיים עבודות בשבת. מצד שני ניצבת העמדה החילונית, שבמסגרתה נטען כי מכיוון שהעבודות בימי חול מפריעות לפעולתה התקינה של הרכבת, אין מנוס אלא לקיימן בשבת.
שתי העמדות אינן מתחשבות בערכי זולתן. האחת אינה מסתכלת על האינטרס הציבורי שבקיום תנועת רכבות רציפה בימי חול, והשנייה אינה מחשיבה את הערך הסוציאלי, הלאומי והתרבותי של השבת. ודוק: אכן, לא מדובר רק בערך הסוציאלי, שאם כך ניתן לפצות את העובדים בשבת בשכר גבוה במיוחד וכן ביום מנוחה חלופי. ייתכן שרבים מהם יהיו מרוצים מעסקה כזו. אבל ערכה של השבת הוא גם לאומי, שכן היא אחת התרומות המשמעותיות ביותר של העם היהודי לעצמו ולאנושות כולה. יש לה גם ערך תרבותי, בהיותה סממן מרכזי מובהק של הזהות היהודית.
ממה נובע חוסר ההתחשבות הזה? העמדה הדתית איננה עיוורת לאינטרס הציבורי, אבל היא נוטה לקדש את השבת כערך עליון הדוחה כל אינטרס אחר, למעט פיקוח נפש. מנגד, העמדה החילונית המיליטנטית - להבדיל מחילונית מסורתית - איננה רואה באינטרס להבטיח עבודה סדירה של שירותי הרכבת ערך עליון. יש מצבים שבהם גם היא תצדיק הפסקה או פגיעה בשירותי הרכבת - עומסים, שביתות ועוד. עם זאת, היא אינה רואה בשבת ערך מספיק שיכול להצדיק פגיעה כזו.
רכבת ישראל. לב העניין הוא הפנמת המשמעות של קיום יהודי ריבוני.
צילום: יהודה פרץ
כאן מקור הטעות: בעמדה החילונית המיליטנטית נועד ערכה של השבת ל"דתיים". חילוני ליברל יגן כמובן בחירוף נפש על זכותם של הדתיים לשמור שבת כרצונם, אבל לשיטתו אסור ששמירת השבת "של הדתיים" תפגע כהוא זה באופן שבו הוא עצמו רוצה לקיים את השבת.
אבחנה זו נוגעת בשאלת יסוד על מהותו של המרחב הציבורי: האם העיקרון הבלעדי שלו הוא התפיסה הליברלית "חיה ותן לחיות", ובכך הוא מנוכס לגמרי לטובת העמדה החילונית-ליברלית? או שמא בהיותו מרחב ציבורי הוא צריך לאזן בין תפיסות העולם של כלל המשתמשים והשותפים לו?
לטעמי, התשובה השנייה נכונה. אמנם השיקול הליברלי לגבי המרחב הציבורי עדיין צריך להיות המרכזי, ולא בקלות תהיה זכות למישהו להגביל את זכותו החופשית של אדם או ציבור אחרים להשתמש במרחב זה. אבל בהינתן טיעונים מגבילים כבדי משקל, ולא רק הגבלות מהתחום הליברלי עצמו - כמו למשל הזכות הברורה להגביל את מהלכם השוטף של כלי הרכב כדי לאפשר מעבר גם להולכי הרגל - מותר יהיה לפגוע בבלעדיות הליברלית של המרחב הציבורי. ערך השבת בהחלט ראוי להיחשב כטיעון מגביל לגיטימי מסוג זה.
מהצד הדתי, לב העניין הוא הפנמת המשמעות של קיום יהודי ריבוני, והאחריות רבת הפנים שקיום כזה מחייב. הקהילות היהודיות בגולה התעניינו אך ורק בקיום הצרכים הדתיים של עצמן, ולא בצרכים של הפעלת מנגנון המדינה - ובצדק. "הפריץ" היה אמור לדאוג לצרכים האזרחיים והמדינתיים.
אבל זה כשבעים שנה אנחנו חיים במדינה ריבונית. הדתיים לא יכולים עוד להסתפק בתפקידם המסורתי ולומר שעניינם הוא רק שמירה קפדנית של השבת, ושהאחרים כבר ידאגו לצרכים האחרים, כמו הפעלת רכבות. אדרבה, דווקא משום שלהם חשובה במיוחד שמירת השבת בצורתה ההלכתית הם צריכים עוד יותר מאחרים לספק את התשובות כיצד תוכל להשתלב שמירה הלכתית כזו עם האינטרס הציבורי של הפעלה תקינה של הרכבת.
מנגד, גם החילונים צריכים להבין שקיומה של אווירת שבת במרחב הציבורי במדינה יהודית מודרנית, גם אם לא בדיוק במובנה ההלכתי של השבת, הוא עצמו אינטרס ציבורי שראוי להקפיד עליו. האחריות לכך מוטלת גם עליהם, בדיוק כשם שהדאגה להפעלה תקינה של הרכבת מוטלת על כתפי הדתיים. זו משמעותה העמוקה של האחריות המשותפת של דתיים וחילונים גם יחד לריבונות היהודית.
בשורה תחתונה, מן הראוי שהעבודות לתיקון קווי הרכבת לא ייעשו בשבת, ככל שדבר זה אפשרי. עם זאת, במצב של פגיעה ציבורית גדולה, קל וחומר במצב של סכנה לפגיעה בשלום הציבור ואפילו אם רמת הסכנה נחשבת רחוקה, מן הראוי לאפשר גם עבודות בשבת. זה גם מתאים להגדרה ההלכתית של פיקוח נפש, המתחשבת גם בסכנה רחוקה - ובוודאי כשמדובר בהקשר ציבורי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם