תמימי וצה"ל: תסתכלו עליהם ותראו את בצלם
במקום להתפעל מגבורת האיפוק של החיילים, או להתאכזב מההבלגה המוגזמת, צריך לדבר על היד שמחזיקה את המצלמה ועל הכיס שמממן אותה
תשעה חודשים עברו מאז ליווינו אותו לגבעת התחמושת ברגשות מעורבים. המון התרגשות, המון גאווה ולא מעט פחד. כמו היריון נכסף שאת כל כך שמחה בבואו, ומיד מתחילה לספור בציפייה ובחשש את הימים עד לסיומו הבריא והשלם. עוד רגע יבקשו מאיתנו להיפרד וללכת. עוד רגע הוא יעלה לאוטובוס שיוביל אותו לבקו"ם, ואנחנו נלך עם פרפרים בבטן לעוד יום עבודה.
בדרך לירושלים הוא יָשב במושב האחורי של הרכב שלנו בפנים נרגשות ודרוכות, ובאופן די נדיר לא הצלחתי לנחש מה עובר עליו עכשיו, על מה הוא חושב. אנחנו מצידנו סיפרנו לו במהלך הנסיעה על הסדרה "טירונות", בכיכובם של אקי אבני וגולן אזולאי. אפילו הראינו לו קטע ביוטיוב שזכרנו במיוחד. אבל הוא היה מתוח מכדי להתרכז. חייך בנימוס אבל נדד במחשבות למקום אחר, מקום שאליו נדמה שלא הצלחנו להגיע.
"תסתכלו עליהם ותראו אותנו", אמר הפרומו לתוכנית ההיא שצפינו בה באדיקות לפני 19 שנה, ואני לא יכולתי לדמיין אז את התינוק שעוד היה צמוד לזרועותיי עולה על מדים וחובש בהמשך את אותה כומתה סגולה שחבשו החבר'ה על המרקע. בטיול הגיוס שעשינו לו כמה שבועות לפני הנסיעה לבקו"ם השמענו שוב ושוב את "מי שחלם גבעתי". צהלות השמחה שלנו התערבבו בדמעות קטנות בעיניים, כשהגאווה הלאומית מתעמתת לה עם הפחד הקיומי שהוא מנת חלקם של מי שנגזר עליהם לחיות על החרב ועל המיקרו־תבור ועל הצוללת.
אחרי חודשי טירונות ארוכים ועוד כמה של אימון מתקדם, הגענו למסע הכומתה של הסגולים, לרוץ איתו את הקילומטר האחרון. בחושך של לפנות בוקר היה קשה לזהות מרחוק את הבחורים שלנו, והנה הגיעה הפלוגה הראשונה. ההורים, רועדים קצת מקור, קידמו את פני הבאים בקפיצות צוהלות עם "מי שחלם גבעתי", ואחד הבחורים מתחת לאלונקה ענה בכבדות: "אז שיתעורר".
את הקולות של גדוד רותם אפשר היה לשמוע היטב מרחוק. הם הגיעו מחויכים, מלוכלכים, רטובים מזיעה על לקצה גבול היכולת של המדים. פניהם הצבועות בשחור נדלקו כשזיהו אותנו. אלה ואלה נותנים דחיפה למתקשים. אלה ואלה מבטיחים שעוד רגע, עוד עלייה קשה אחת וזה נגמר. בלילה למחרת פגשנו אותם שוב כשהם מקולחים וגאים. עמדנו שם בחולצות סגולות ובלב דופק. משפחה אחת הביאה עוגה ענקית, אחרת הביאה זר בלונים בלבן וסגול.
ואז התחיל הדבר האמיתי. הקו. השטח. האוכל המצומצם. המשימות הממושכות. העמידה האינסופית על המשמר. ההתמודדות עם אבנים, בקבוקי תבערה, הפרות סדר והצקות של אזרחים. ופתאום השטח שלו זה השטח שלנו. רגע לפני הירידה לעוטף עזה, נחלת בנימין הביתית, המוכרת לו היטב באזרחי, הפכה עבורו למשימה במדים.
וה
הסתכלתי על הנערות שביקשו לסחוט בכוח תגובה אלימה מצד לוחם מוסרי וערכי שבא להגן על אזרחי מדינת ישראל. התבוננתי היטב ולא ראיתי כיבוש כפי שהתבקשתי, וגם לא ראיתי את אפקט אלאור אזריה. ראיתי לוחמים שלא פחות משמונה מצלמות מכוונות אליהם, בפרובוקציה מתוכננת וממומנת היטב לא רק על ידי גורמים זרים. תסתכלו עליהם ותראו את בצלם. תראו את שוברים שתיקה.
משפחת תמימי מנבי־סאלח היא משפחת טרור. שזה כמו משפחת פשע, רק עם יותר אלימות, יותר שנאה ופחות כסף. עד שבאים ארגונים שונים, מרפדים את המקומיים ומעודדים אותם להתקוממות.
האב באסם תמימי, המארגן את הפגנות יום שישי באזור ומוביל עימותים מול חיילי צה"ל, הוא אישיות מבוקשת בקרב מי שמכנים עצמם "ארגוני זכויות אדם". בכספם הוא משוטט ברחבי העולם ומפיץ תעמולה אנטי־ישראלית לכל דורש. ודורשים יש בלי סוף.
האחיינית אחלאם תמימי היא ממתכנני הפיגוע בסבארו, פיגוע שקטל חיים, ריסק משפחות, והביא לשיא את סרט האימה של האינתיפאדה השנייה בלב ירושלים. בשעה שעם ישראל היה אבל, בנבי־סאלח חילקו סוכריות והניפו דגלי גאווה פלסטינית.
בעלה של אחלאם, ששוחררה בעסקת שליט, הוא ניזאר תמימי, קרוב משפחתה. בשנת 93' רצח ניזאר את חיים מזרחי, תושב בית־אל. בני הזוג חיים כיום יחד בירדן. כיאה למשפחה מאוחדת וממוקדת מטרה, איש מבני משפחת תמימי לא הפסיד את החתונה שהתקיימה בממלכה ההאשמית, ובכלל זה הדוד באסם ובתו הצווחנית עהד.
משפחת תמימי אחראית גם על אינספור פרסומים בעלי מסרים אנטישמיים, שטופלים על ישראל שלל האשמות – מקטיעת איברים של פלסטינים ועד להרעלת בארות. הנערה עהד, שכבר הבהירה שכשתגדל תהיה שאהידית, פרסמה בעבר הדגמות כיצד לדקור חיילים ישראלים באופן יעיל. חגיגה אנטישמית ומוקד טרור בכרטיס אחד. כל אלה לא מונעים מארגונים ישראליים להושיט יד למשפחה הזו ולקדם את פועלה בקביעות.
לפני שבועות אחדים טען גורם בצה"ל כי "שוברים שתיקה רוצים לעזור לצבא, אבל בפועל הם מזיקים לו" - ובכך הוכיח שהתעמולה האנטי־ישראלית עובדת אפילו על לובשי המדים הבכירים ביותר. שוברים שתיקה, כמו אחיהם מארגון בצלם, לא מעוניינים בצדק חברתי או מדיני. הם מבקשים להילחם במה שהם מכנים "כיבוש", ובדרך למטרה שלהם כל האמצעים והשקרים כשרים. לו היה מדובר באמת בארגוני זכויות אדם, הם היו עסוקים בניקיון המשפחה המוסלמית מאלימות ורצח. לא תאמינו אבל גם נשים מוסלמיות, ואפילו כאלה שעושות בושות למשפחה, נבראו בצלם. לו התעניינו אותם ארגונים באמת בטוהר הנשק, הם היו עובדים בתוך צה"ל, ולא עסוקים במפגן דה־לגיטימציה נגד מי שמאפשרים פה חיים תקינים. אלא שטוהר הנשק לא מעניין אותם, וגם לא צלם אנוש. אילו זו הייתה מטרתם, הם היו מפנים את כל המשאבים שלהם נגד החברה שמצמיחה מתוכה את שיאי האלימות והאכזריות, בתוכה ובקרב שכניה. לו רצו בתיקון עולם, היו מתחילים לתקן שם, בתוך הבית ובתוך השכונה. לו היו לוחמים למען זכויות הערבים, הם היו דורשים עבורם תשתיות תקינות, תקציבי בריאות ומוסדות חינוך, ולא מדינת טרור שתביא את תלאות עזה לפתח כפר־סבא, נתניה ונתב"ג.
כשהם סובלים מתסמונת שטוקהולם קשה, מזדהים חברי "ארגוני זכויות האדם" עם מי שמחזיק אותם מזה למעלה ממאה שנה בשבי הטרור, מי שמכריח את כולנו להשתתף במשחק דמים יקר ומיותר. במקום לכוון את ההפגנות והמרד אל מי שמקדשים את מותם ומותנו, במקום לצאת בקמפיין נגדי עד שיחדלו ממעשיהם נטולי צלם האנוש, מפנים אותם ארגונים את הנשק החם והקר לעבר מדינת ישראל.
כשאתם רואים ילדה ערבייה מכה חייל ישראלי ומתהדרת במשחק מול מצלמות, אל תתביישו בחיילים שלנו. תתביישו בארגונים הללו, שנותנים שירותי צילום ועריכה. שעומדים בהיכון לקבל את הלוחם שיצא משליטה, שיגיב. שחותכים את הפרובוקציה ומשאירים תמונת מצב מעוותת, מבוימת, מחרידה. תסתכלו עליהם ותוקיעו אותם. תסתכלו עליהם, ושִברו שתיקה. הילחמו בהם בקול רם וברור. זו המלחמה האמיתית על צדק חברתי. זו מלחמה על חיילים הגונים וישרים שנבראו בצלם, ונוהגים מעל ומעבר לכוח הסבלנות ולאמות המוסר.
אקו"ם