משוררים עבריים, אני קצת כועס עליכם
השטרות החדשים מעוררים געגוע לעידן שבו משוררים היו כותבים לקהל הרחב, במקום לברנז'ה מצומצמת של מבקרים וחוקרים
ג'ורג' בסט היה כדורגלן אירי מעולה. היבטים אחרים של אישיותו היו בעייתיים למדי. כששאלו אותו לאן נעלם כל הכסף שהרוויח, ענה בסט: "הרבה כסף הוצאתי על אלכוהול, נשים ומכוניות ספורט. את השאר בזבזתי". במדי מנצ'סטר יונייטד, זכה בסט בשנת 1968 בגביע אירופה לאלופות. בשנת 2000 ניסה למכור את הגביע הזה כדי לקנות בית ביוון. דמותו של ג'ורג' בסט מתנוססת של שטר בשווי חמש ליש"ט במולדתו, צפון אירלנד. כשלמדתי את העובדה הזו התגאיתי בליבי בשטרות החדשים שלנו, שעליהם מופיעים לא אנשי רגל אלא אנשי רוח, משוררים עבריים: טשרניחובסקי, אלתרמן, לאה גולדברג ורחל.
כל אחד מהרביעייה הזו קנה ביושר את מקומו בארנקנו. ארבעתם מוכּרים מאוד ואהובים מאוד, ובצדק. מילותיהם מתגלגלות בפינו, ורבים משיריהם גם הולחנו. זו תופעה חריגה למדי בנוף העולמי. בעולם מקובל שפזמונאים כותבים הבלים קליטים, בעוד משוררים עמוקים מתנזרים מהלחנת שיריהם. אך אצלנו בישראל עדיין מתנגנים ברדיו "התשמע קולי", "עוד חוזר הניגון", "בארץ אהבתי" ו"הוי ארצי מולדתי", שחיברו ארבעת משוררי השטרות. אמנם אפשר לשמוע אותם כמעט רק ביום הזיכרון, אך זה לא בגלל השירים, שראויים לכל יום, אלא בגלל העורכים ברדיו.
לאה גולדברג על השטר החדש. התגאיתי בליבי בשטרות החדשים שלנו, שעליהם מופיעים לא אנשי רגל אלא אנשי רוח.
בנק ישראל
שיריהם של הכותבים הללו זכו למנגינות כי הם נוגעים ואהובים. גם כשיישכחו המנגינות, השירים האהובים יישארו. כשאני חושב על המשוררים הגדולים הללו שזכינו להם במאה הקודמת, אני שואל את עצמי אילו משוררים ישאיר אחריו הדור שלנו. נדמה לי שאין היום משורר עברי אחד שמוכּר מעבר לחוג ידידיו. נתן זך אמנם חי בינינו, אך האור שעוד נותר בשיריו אינו שלנו, כי אם מה שנותר מאורו של דור אחר.
אני קצת כועס עליכם, משוררים עבריים חיים. חלק מכם ידידיי, ובכל זאת אני קצת כועס. אי אפשר להאשים אתכם על שאינכם אלתרמן. נתן אלתרמן הוא מתנה שעם מקבל פעם באלף שנה. לולא כתב בעברית, אין לי ספק שהיה זוכה בפרס נובל. כיוון שכתב בעברית, הוא זכה לפרס אחר: הוא נצרב בזיכרונו של העם הכי זוכר בעולם. אפשר להבין למה אינכם אלתרמן, אבל אפשר היה לקוות שתהיו טשרניחובסקי או רחל. אפשר היה גם אולי לקוות שבכל זאת תהיו קצת יותר אלתרמן.
כשהייתי בכיתה ג' נתקלתי, באחד מכרכי סדרת "חסמב"ה", בשירו הגדול של אלתרמן על מות שאול, "הנה תמו יום קרב וערבו". נדמה לי שמחבר הסדרה יגאל מוסינזון שם את השיר בפיו של מפקד חסמב"ה, ירון זהבי. בזה אינני בטוח, אך את השיר אני עדיין זוכר בעל פה. שורותיו היממו אותי כבר אז, כילד קטן:
"...אז אמרה לו לנער: דם/ את רגלי אמהות יכס,
אבל שבע יקום העם/ אם עלי אדמתו יובס..."
משוררים כבר לא כותבים כך. אינני מדבר רק על החרוזים, או על המשקל והקצב. אינני מדבר אפילו על השאלה הנדושה האם אפשר להבין את השיר. שיר טוב לא צריך להבין. עוד לפני שמבינים אותו, הוא מפתיע אותך באגרוף בבטן. מי מבין מה זה בדיוק "והדרך עודנה נפקחת לאורך"? מי צריך להבין? מארק טוויין אמר שההבדל בין המילה הנכונה למילה הכמעט נכונה הוא כמו ההבדל בין ברק לגחלילית. בשיר גדול נמצאות המילים הנכונות במקום הנכון. לא צריך להיות מבקר ספרות כדי לזהות ברק כשהוא מכה בך. שיר של אלתרמן הוא שרשרת ברקים. אפילו שיריו הקטנים, הלא ידועים, אפילו שיריו החצי־פובליציסטיים, אלו שפורסמו ב"טור השביעי" בעיתון "דבר", עדיין מעבירים בקורא צמרמורת. כמו בשורות הבאות, שכתב אלתרמן בשעת דהירתו של הצבא הנאצי לתוך רוסיה:
"...הגדודים למזרח דהרו,/ אך יודעים הם: קרוב היום,
ונהרות אחרים יִטְהרו,/ רק הריין יהלך אדום!"
אני שומע אנשים אומרים: הקהל כבר אינו מתעניין בשירה. למעשה, מה שקרה הוא ההפך הגמור: המשוררים כבר לא מתעניינים בקהל. המשוררים העבריים הפסיקו לכתוב לבני אדם רגילים, והתחילו לכתוב למשוררים אחרים. השירים שלהם בדרך כלל מתוחכמים מדי, אקדמיים מדי, לא נוגעים. שירים שנכתבו למבקרי השירה ולפקולטות לספרות, ולא לקוראי חסמב"ה.
לפעמים אומרים שמשורר כותב בעצם רק לעצמו. אך אני חושב שמי שכותב לעצמו אינו צריך לכתוב כלל. די יהיה אם יזמזם במקלחת. מי שכותב רואה מולו בשעת הכתיבה אחרים שיקראו את מילותיו, ואליהם הוא כותב. ואתם, משוררים, הפסקתם לראות אותנו.
מהי שירה? יש אומרים: מה שאובד בתרגום. ואני אומר: מה שאובד בהתחכמות. אל תהיו חוכמולוגים. חסרים לנו משוררים, וחסרה לנו שירה גדולה. לא בשביל השטרות של העתיד, אלא בשביל רוחו של ההווה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם