כשהמחנאות גוברת, גשם הוא כנראה מה שצריך
יש לנו אינספור ויכוחים וסיבות לשנוא אחד את השני, אבל בסופו של יום כולנו משוועים לגשם שישטוף אותנו לפעמים
הפעם הראשונה שבה דרכו רגליי במדינת עולם שני הייתה לפני חמש שנים, כשביקרתי בארמניה. המראות שם היו חדשים לעיניים. מדינה עצמאית, משופעת במשאבי טבע, ובכל זאת מתקשה להתרומם כלכלית. ערי רפאים ניצבו בדרכים, שרידים מתקופת השלטון הסובייטי. מכוניות לאדה ישנות משנות החמישים חלפו על פנינו בטבעיות. באחת הגיחות הגענו לבקתה נטולת חשמל באמצע היער, ופלג נחל תפקד בתור מקרר שצינן את האבטיחים שהגישו לנו בעלי הבית, אשר התעקשו לארח אותנו במעט שהיה להם.
אבל יותר מכול הדהים אותי עניין המים. מרבית ערוצי הנחלים שפסענו בהם לא זכו אפילו לשם וכונו על ידי המדריך "הנחל". בכל מקום שאליו הלכת ניצב פסלון אבן שממנו זרמו מים ללא הפסקה.
הייתי המומה מכך שלברזים שם אין אפשרות סגירה. לא הבנתי איך ייתכן הדבר שהמים פשוט זורמים שם בכיף בלי שרננה רז תתקלף לאנשים מול העיניים. פעמים רבות מצאתי את עצמי מבצעת תנועות של סגירה מעל הפיה מתוך אינסטינקט, מסרבת להשלים עם הבזבזת וכועסת על הארמנים שמזלזלים כך במים שלהם. זוהי דרכו של עולם, חשבתי לעצמי, אלוהים נותן נחלים למי שאין לו כבוד למים. אם ליהודים היה שפע כזה הם מזמן היו מוצאים דרך להרוויח ממנו כסף, או לכל הפחות לייצר אנרגיה חשמלית חלופית.
שלטי BDS בהפגנה בתל אביב. כולנו זקוקים לאיזו שטיפה.
צילום: גדעון מרקוביץ'
ממש כמו שאנחנו זוכרים איפה היינו ברצח רבין, ילידי שנות השמונים לא ישכחו את שנת 92', שבה הטבע הראה לנו מה זה חורף אמיתי. בני־ברק של אותם ימים לא הייתה ערוכה לכמות ממטרים שכזאת והניקוז שלה קרס תחת השטפונות. לילדים זה היה גן עדן - לצאת לרחוב ולגלות באמצע הכביש בריכת שכשוך ועליה סירות מנייר שהכינו תלמידים בדרך לבית הספר. ובאותו בוקר קסום שבו שכבת קרח דקה כיסתה את פני גוש־דן, לא ידענו את נפשנו מרוב תדהמה. אני זוכרת שקמתי והתלבשתי מהר, מאושרת מהמחשבה שהיום לא אלך לבית הספר ואבנה לי איש שלג בחצר. אבל אמא שלי, שהייתה מורה במערכת החינוך, החליטה שלא יעלה על הדעת שבתה תחסיר יום לימודים בגלל כמה גושי קרח מסכנים. עטופה בשלוש שכבות, מעיל פוך ופרצוף של ערד ניר אחרי הכרזת טראמפ שמתי פעמיי לבית הספר. הייתי הילדה היחידה שהגיעה באותו היום.
תמיד היה לנו אישיו עם מים. תמיד היה לנו אישיו עם החיים. בגמרא במסכת תענית מציין רבי יוחנן שלושה מפתחות שנותרו בידו של הקב"ה ולא נמסרו ביד שליח: מפתח של גשמים, מפתח של חיה (יולדת), ומפתח של תחיית המתים. הפרשנים מסבירים שהסיבה לכך היא שהמלאך מבצע שיפוט קר של האנושות - ראויה לברכה או לא. ומכיוון ש"אין אדם בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אלוהים העדיף לקחת את שלושת המפתחות ולנהל אותם במידת הרחמים.
שלושת המפתחות האלו הם לא רק יסודות הברכה של האנושות אלא המתכון הקיומי הישראלי. הרי מה מייחד את החיים כאן? העובדה שגשם ופרנסה לא באים בקלות וצריך לעבוד קשה ולהתפלל בשבילם. העובדה שבניגוד לרוב המדינות המודרניות שסובלות מהכחדה עצמית, בישראל מוכת הטרור ממשיכים לפרות ולהתרבות ולהאמין בחיים. העובדה שכאן בארץ הקודש עדיין מאמינים בחיותם של המתים, לא רק במובן המיסטי אלא בהיותנו מדינה שיודעת לזכור את מתיה וחלליה וממשיכה ללמוד מהם. בעובדה שלאן שלא הולכים כאן ניצבת פיסת היסטוריה מתועדת, שיכולה לפעמים לקחת אתכם אלפיים שנה אחורה.
השבוע, לערב אחד, שכחנו לרגע מהגיליוטינה ומהחרמות של ה־BDS ופינינו כמה רגעים כדי להתפעל מהגשם. ישבתי בפרגולה המטפטפת וחשבתי לעצמי - איזה כיף לחיות במדינה שבה עדיין מתלהבים מגשם.
גם אחרי שפתרנו את בעיית הבצורת באמצעות מתקני התפלה משוכללים אנחנו עדיין משוועים לממטרים. למה? ככה. כי כולנו זקוקים לאיזו שטיפה. כי חוויית החיים כאן היא ששום דבר לא מגיע בקלות. יש לנו ויכוחים חברתיים על כלכלה ומהי הדרך הנכונה להתקיים כאן, יש לנו דיונים על צורות חיים ומבנה התא המשפחתי הראוי, ויש לנו פולמוס ארוך ומתמשך על ההיסטוריה ופרשנותה. וכשהכיכרות מתמלאות תוגה וכעס, כשהמחנות רבים ביניהם והציניות פורשת את כנפיה על הארץ, גשם הוא כנראה הדבר שצריך. בדיוק שם, כשכבר נדמה שאפסו הסיכויים להסכמות, הוא מגיע ושוטף את כולנו ומחזיר אותנו לבתים. מזכיר לנו שאחרי ככלות הכול נתקענו כאן ביחד תחת אותה עננה עכורה, וכולנו זקוקים לפעמים למים שיבואו וינקו אותנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם