לא רק גיליוטינה: כשהתקשורת מחליטה לקבור סיפור
פייק ניוז זה לא רק להמציא חדשות, אלא גם לצנזר או להצניע ידיעות אמיתיות. התקשורת הישראלית הלכה בשבוע האחרון צעד נוסף בכיוון המסוכן הזה, ויותר מתמיד חשוב שיהיו כאן כלי תקשורת מגוונים
הייתה זו רבע שעה שומטת לסת: בכתבה ששודרה לפני שבוע בתוכנית 'אולפן שישי' הביאה הכתבת הפוליטית דפנה ליאל כרוניקה של מערכת יחסים, שהמילה "עכורה" תעשה עמה חסד גדול. במרכז הכתבה היו שני פוליטיקאים ישראלים בכירים, שניהם ראשי מפלגות - אבי גבאי מזה, ומשה כחלון מזה. היה זה רשומון מדהים ממש, שחשף את השנאה ואת התיעוב ההדדי בין שני אנשים שרק לפני כשלוש שנים הקימו יחד מפלגה והיו שותפים אמיצים לדרך, וכיום לא מצליחים להסכים ולו על עובדה אחת.
אבל הסיפור האמיתי, מעבר לרכילות פוליטית מעניינת, היה משפט בלתי נתפס שאמר כחלון על גבאי בעניין תחילת ההיכרות ביניהם, שהובא עוד בתחילת הכתבה: "כבר בפגישה הראשונה הוא הציע חצי מיליון שקלים. הוא פיתה אותי. אנחנו היינו זקוקים לכסף". גבאי כמובן מכחיש, וטוען שבסך הכול היה מדובר בערבות שהסכים לתת למפלגה ושהוחזרה לו מיד אחרי הבחירות.
גבאי נואם בועידת מפלגת העבודה. ניסה לקנות שררה בכסף?
צילום: יוסי זליגר
כעת יש רק שתי אפשרויות: או שכחלון צודק וגבאי ניסה לקנות שררה בכסף, מה שמגמד את כל החשדות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, או שגבאי צודק ושר האוצר של מדינת ישראל הוא שקרן מועד שמנסה להפיל באמצעות עלילה זדונית ראש מפלגה בישראל.
כך או כך, הכתבה הזו הייתה אמורה לעשות רעש עצום. כל תוכניות האקטואליה הרדיופוניות ביום ראשון, כל תוכניות הטלוויזיה, העיתונים – כולם היו אמורים לעסוק בסיפור המטורף הזה. אז כן, היו כמה "פולו-אפים" קטנים כדי לצאת ידי חובה, אבל בגדול הסיפור פשוט נגנז.
מדוע? כבר ניחשתם לבד. פשוט מאוד: השניים הם מרכיבי חובה בהפלת שלטון נתניהו, ורוב כלי התקשורת לא רוצים לגרום להם נזק תדמיתי גדול מדי כדי שמתישהו יצליחו לבצע את מה שנפשם כה כמהה אליו – ביבי הביתה.
כמה שעות קודם לשידור הכתבה, בבוקר יום שישי, פורסמה פרשנות של הפרשן הוותיק לענייני ביטחון יוסי מלמן בעיתון 'מעריב'. בכתבה נטען כי תיק הצוללות קרס לחלוטין, ודאי בכל הקשור למעורבותו של נתניהו בעניין. אמנם, מי שטורח לעקוב אחרי הצהרות גורמי אכיפת החוק שטוענים חזור וטעון כי נתניהו לא מעורב בפרשת הצוללות (המכונה גם "תיק 3,000") לא אמור להיקלע להלם ממסקנת הכתבה. אבל בברנז'ה העיתונאית שוטמת נתניהו, כתבה כזו משולה לקדיחת חור בספינה.
ואכן מלמן הרגיש כך, כי בסוף הכתבה הוא הוסיף את אחת הפסקאות התמוהות והמפחידות שנכתבו בעיתונות הישראלית. הנה עיקרה. "הערה אישית לסיום: התלבטתי אם לכתוב את הכתבה הזו. אני יודע שהיא משרתת את נתניהו (...) ובכל זאת, אף שאיני טהרן, אני חש שמחובתי העיתונאית להביא את הדברים כהווייתם, גם אם הם סותרים את השקפת עולמי".
אין צורך בפרשנות. מלמן יודע דברים כעיתונאי, מתלבט אם לפרסם אותם כי הם יעזרו לנתניהו, ואז מתחנן בפני השבט שלו – אנא סלחו לי, לא הייתה לי ברירה, אני גם שונא אותו, נשבע לכם. איזו בושה וכלימה למקצוע העיתונות. איזה סירחון.
ראש הממשלה. מלמן חשף את ההתלבטות שלו אם לפרסם משהו שיועיל לנתניהו. איזה סרחון.
צילום: גדעון מרקוביץ'
שני הסיפורים הללו – פרשת גבאי-כחלון וקריסת תיק הצוללות – פורסמו על ידי עיתונאים שלא נחשדים כאנשי ימין, אם להשתמש באנדר-סטייטמנט של השנה. שניהם מסייעים לנתניהו בדרך כזו או אחרת, ושניהם הוצנעו ונקברו על ידי שאר כלי התקשורת.
מלמן חשף את ההתלבטות שלו אם לפרסם משהו שיועיל לנתניהו או לא – וכל הכבוד לו על כך, וגם לליאל. אבל כמה סיפורים דומים נגנזו בצנזורה אישית של כתבים שהיו קצת פחות אמיצים מליאל וממלמן? איזה מידע הגיע לכתבים שיכול היה לסבך איש שמאל, אך פשוט לא הובא לידיעת הציבור? לעולם לא נדע.
24 שעות לאחר שידורה של כתבת גבאי-כחלון הנציח כתב 'מקור ראשון' ישי פרידמן בעדשת הסלולרי שלו את מיצג הגיליוטינה בהפגנת השמאל ברוטשילד. בהפגנה היו נוכחים עיתונאים מכל כלי התקשורת המרכזיים בישראל. מה, רק לישי פרידמן נשארה סוללה במכשיר הטלפון הנייד? כל השאר לא ראו את הגיליוטינה?
זה מעניין עוד יותר כשאני נזכר בשלט שצילמתי לפני כחצי שנה בהפגנת השמאל בפתח-תקווה, ועליו המשפט "נתניהו אשם עד שתוכח חפותו". גם אז היו במקום נציגי כלי תקשורת רבים. אף אחד מהם לא ראה? אף אחד מהם לא חשב שמדובר במשהו ששווה פרסום? אז זהו, שכולם ראו את הגיליוטינה ההיא, וגם את השלט ההוא.
דגם של גיליוטינה בהפגנה בתל אביב. לא מתוכנתים להסתכל על שלטים ומיצגים בהפגנות שמאל.
צילום: ישי פרידמן
אלא שחלקם פשוט לא מתוכנתים להסתכל על שלטים ומיצגים בהפגנות שמאל, וחלקם כנראה זיהו שמדובר במשהו שיכול להזיק לאג'נדה שהם באים איתה מהבית, איכשהו לסייע לנתניהו ולימין, ופשוט עברו הלאה.
הם לא רצו לשטוח בבית הדין האכזרי של תקשורת השמאל את טיעוני ההגנה שלהם, כמו מלמן. הם לא היו מעוניינים לחשוף את העובדה שהתלבטו אם למלא את חובתם המקצועית לדווח אמת או להיות חלק מתעשיית הפייק-ניוז ופשוט לא לדווח.
לא סתם שני כלי תקשורת שמזוהים עם הימין עומדים בשנים האחרונות בפני סכנות סגירה חוזרות ונשנות: 'ישראל היום' כמעט נסגר בגלל חוק שניסו להעביר אנשי השמאל, וערוץ 20 עומד להיסגר בגלל חוק בירוקרטי טיפשי שחלף זמנו מהעולם מזמן. נכון, גם ערוץ 10 היה בסכנת סגירה, אבל יחי ההבדל – איזו מסירות הפגינה התקשורת אז כלפי הערוץ המסכן, איזו סולידריות. 'ישראל היום' וערוץ 20 מעולם לא זכו ליחס כזה.
'ישראל היום' ניצל, וגם ערוץ 20 חייב להמשיך לשדר, אלא אם אנחנו רוצים עוד סיפורים שלא מסופרים כי הם עלולים חלילה לסייע לנתניהו, גיליוטינות שנמחקות מהשיח או שלטים שאיש לא ראה. על האמת חייבים להילחם. זה אולי מצער, אבל אלה החיים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם