פרגנתי לו טיול לאתיופיה, אבל לכל דבר יש מחיר
אחרי 14 שנה הגשמתי חלום: עשיתי לו סדר בארגזים וזרקתי חצי מהחפצים. גם ככה הוא לא באמת ישים לב
הוא נסע לעשרה ימים לאתיופיה. כשהוא שאל אותי אם זה בסדר, נראה לי שהייתי עדיין תחת השפעת המורפיום בסוף הניתוח הקיסרי, כי הוא טוען שעניתי לו: בכיף. גם היו לו כמה טעויות בהבנת התאריך - לי הוא אמר סוף חנוכה, בסוף התברר שמנר חמישי הוא לא בבית. כן, בדיוק ביום הזה שגם אין צהרון, גם אין קייטנה, גם אין בית ספר, גם כל החברות, המשפחה, הבייביסיטר והמגזר הדתי באילת וגם נגמרו הכרטיסים לסטורי של פסטיגל.
אבל הנה, אני ממש בסוף של סוף הטיול וחייבת להודות: כשאין ציפיות, אין גם מי שיהרוס את התוכניות והכול מתקתק. הבית מסודר, המטבח נסגר בשמונה וסוף ־סוף אפשר לערוך שולחן שבת ביום חמישי בשלוש, בלי לדאוג אם זה מלחיץ אותו או לא. הילדים מהממים וגם אחרי שחזרו המסגרות, הם עשו לי הפתעה והיו מוכנים, לבושים, אכולים ואפילו עזרו ממש עם הקטנה (היא עוד לא אוכלת קורנפלקס!! תניח לה!!!). הם רבו רק חמש פעמים ביום ואפילו צחצחו שיניים יום כן יום לא.
בני שבט הקארו באתיופיה. גם כשאת אומרת לו ''סע בכיף'', את משקרת.
צילום: AFP
הבעיה הייתה שהוא מאוד נהנה בטיול והיה לו המון מה לספר, וזה התנגש עם העובדה שלי לא היה המון רצון להקשיב. תבין, כשאתה מתקשר מחו"ל יש לזה מטרה אחת - שתשמע כמה קשה לי. כי העניין בזוגיות הוא שזה לא שאת לא מפרגנת, ההפך, את לא מפרגנת. גם כשאת אומרת לו "סע בכיף", את משקרת. אבל זה לא שקר אם זה מה שאת אומרת כבר 14 שנה, נכון?
אז בזמן שכולם ישנים ואת לא מצליחה להירדם כי הקטנה ישנה כבר שלוש שעות ואת בטוחה שהיא תיכף תתעורר - עשיתי לו סדר. תקציר הפרקים הקודמים: אני חסידת שיטת המגירות ולאחר שהקסם היפני נכנס לחיי, חצי מהארונות בבית ריקים. אבל תמיד הוא היה אומר לי "בדברים שלי את לא נוגעת. אני יודע בדיוק מה יש ואני אמיין בזמן שלי". וכך היה.
ובעוד אני עושה עבודה פנימית גדולה על לכבד את הרצון שלו, החלטתי להמשיך בדרך הזאת ולזרוק לו חצי מהדברים מתוך ידיעה גמורה ואמונה שלמה שעד שהוא לא יקרא את הטור הזה, הוא אפילו לא ישים לב.
התחלתי מהבגדים. שמונה חולצות מכל צבע, באותה מידה ובאותו דגם, חלקן עם הטיקט. למה צריך שמונה? וזה לא תכלת, זה כחול כהה שדהה. וההיא עם הכתם דיו שלא יורד, עד מתי תוציא ותקפל חזרה לארון?
פתחתי את כל הגרביים שלו, שזה אומר בסך הכול 300 זוגות גרביים מסוגים שונים ובאמת שלא ידעתי מה עושים עם שלל חולצות המירוצים והמרתונים. בטח ובטח שלא הצלחתי להבדיל בין הפליז של המילואים, הפליז של הטיולים והפליז של הסקי - לשלושתם יש ריח של כבש. מכיוון שהכול דומה לא ידעתי את מה להעיף, אז עשיתי לעצמי כלל: מה שאין לו ריח של מרכך כביסה, סימן שלא היה בשימוש לאחרונה. אלא שהשיטה הזו השאירה אותי עם שני מכנסי ג'ינס, ארבע חולצות (מתוך מאתיים) ושבעה זוגות גרביים. זה שימח אותי, אבל ידעתי שיביא לגירושיי. אז פשוט הכנסתי הכול בחזרה לארון.
אבל אז עשיתי משהו שאני מחכה לו 14 שנה: עשיתי לו סדר ב"ארגזים". לאיש האהוב שלי יש ארגזים בכל מקום. הארגזים מורכבים משלושה חלקים: דברים מיותרים, דברים שכבר לא בשימוש ומפתחות אלן. אספתי מכל הבית את כל הארגזים, פתחתי את שולחן האוכל למקסימום ושפכתי את התכולה. לקחתי שש קופסאות קטנות והחלטתי שכל מה שיישאר צריך להיכנס בהן. מה היה לנו שם? שישה מבריקי נעליים בצבע חום ושבעה בצבע שחור, מתוכם תשעה יבשים לגמרי ללא חומר. 400 נורות, חלקן של הבית הקודם. 40 אלף אזיקונים ומיליארד כבלים. מטענים לניידים שניתן לחזות בהם רק במוזיאונים, 900 פנקסים ריקים, שני מכשירי וידאו והשלט של הטלוויזיה שכבר לא נמצאת בבית ארבע שנים. זוכרים את הדבר הזה, פאלם פיילוט? הוא ביקש לאירוסין, לא השתמש אפילו פעם אחת. שמתי את זה לילדים בחדר המשחקים ואפילו הם לא נגעו בזה.
אני מתארת לעצמי עכשיו גברים ברחבי המדינה, קוראים את הטור וכואב להם. באמת כואב להם הלב. אני מבינה שאתם בטוחים שאתם יודעים בדיוק מה יש איפה. אבל זה שקר. יותר מזה, מה תכננתם לעשות עם קופסה מלאה בדיסק פלופי עם הסיכום מהאוניברסיטה של החנונית של השכבה? גברים אהובים, תתקדמו. תלמדו מהשׂערות שלכם, הן שחררו כבר ממש מזמן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם