כולנו מתפרקת לכחלון בין הידיים
כולנו איננה מפלגה של איש אחד, אלא אוסף של עשר סיעות יחיד. "רובכם לא תהיו פה", הזהיר כחלון את חברי סיעתו, כשדרש מהם לחדול קשקשת ברשת - אך לא ברור אם זה היה איום או הבעת תקווה
ביום ראשון בעוד שבועיים ימריא ראש הממשלה בנימין נתניהו לביקור ממלכתי בהודו. המלצות המשטרה, יש להניח, לא יפורסמו בזמן שהוא סוקר משמר כבוד בניו-דלהי. או שנתניהו ייאלץ לנהל משבר ענק מתת היבשת, או שייאלץ להיערך אליו משם. האם כשישוב מהודו כבר לא תהיה לו ממשלה?
מחזיק תיק כחלון בלשכת ראש הממשלה הוא יואב הורביץ. הוא נשלח עם משימה אחת: להשאיר את כולנו בקואליציה, ויהי מה. הערכת המודיעין שהוא שב איתה היא שכולנו לא תעזוב את הממשלה. השבוע האחרון עשה לו טוב: "הפגנת הימין" נגדו הביאה מספר דל של מפגינים, פרשת הגיליוטינה סיבכה את הפגנת רוטשילד, הציונות הדתית התייצבה לימינו כמעט במלואה - כולל שורת רבנים שקיטרו, אבל התייצבו בהרכב מלא להביע תמיכה - וליאור חורב סיבך את המפכ"ל בעוד התבטאות אומללה.
אבל נתניהו עדיין מודאג. הסיבה לכך היא שכדרכו שר האוצר משה כחלון מפזר רמזים סותרים. מצד אחד הוא מוכיח במעשים שהוא מעוניין להישאר בממשלה. הוא מיהר להכחיש ידיעות על התנגדותו לחוק הלאום כשהבין את הפוטנציאל הנפיץ של העניין, ותקציב המדינה המשיך לדהור גם השבוע בדרך לאישור. מצד שני, נוח מאוד לכחלון, למשל, ענן השמועות על מגעים קרבים לחבירה עם יאיר לפיד, כדי להלחיץ את נתניהו. שותפיו לקואליציה גם מתרשמים שהללו נועדו לחזק אותו לקראת דיוני התקציב, שבהם, כדרכם של שרי אוצר, הוא מוצא את עצמו עם מעט כסף והרבה התחייבויות. לא מתעסקים עם מישהו שצועק "אני הולך", כדרכם של מוכרי הקרטיבים.
גם מצידו של לפיד מתרומם ענן השערות על כך שהוא גמר אומר לא לשבת יותר באופוזיציה. המסר ברור: בכל מקרה תקום אחרי הבחירות הקרובות ממשלת לפיד-ליכוד, או ליכוד-לפיד. כדאי לך, כחלון, לחבור אלינו, פן תקבל לכל היותר את תיק איכות הסביבה.
כחלון, בניגוד למה שרבים חושבים, מעוניין יום אחד להיות ראש ממשלת ישראל. הוא לא יסכים לחבור ללפיד בלי רוטציה - שאיננה מקובלת כלל על יושב ראש יש עתיד, גם לאור ניסיון העבר העגום עם ציפי לבני ויצחק (בוז'י) הרצוג, וגם לאור הסקרים. אפילו אם תהיה לו רוטציה כזו, גט כריתות לימין אינו דבר של מה בכך למי שצמח בליכוד, והקפיד תמיד לשמור על קשרים טובים עם אנשי המפלגה.
לשכת היועץ המשפטי לממשלה היא אחד המקומות הממודרים במדינה. במשך חודשים ארוכים עסקה כל התקשורת הישראלית בניחושים פרועים במה עוסקים תיקי נתניהו, אבל אפילו רמז קלוש להקלטות מוזס או סיגרי מילצ'ן לא דלף מכיוון המעגל הפנימי של אביחי מנדלבליט.
אפשר להניח, לפיכך, שעם תום פסטיבל ההמלצות תשתרר דממה ממושכת בכל הנוגע לחקירות 1,000 ו-2,000. זה אחד המסרים שמעביר נתניהו לכחלון, במישרין אבל בעיקר בעקיפין: אם תישאר בממשלה תחטוף מקלחת קרה - או בעצם אש וגופרית - מהתקשורת, אבל כעבור כמה ימים סדר היום יתחלף ותוכל לחזור לנושאים היקרים לליבך בשנה וחצי הקרובות.
הסיפור הגדול של השבועות האחרונים הוא התפרקותה בפועל של סיעת כולנו. השר יואב גלנט מנהל מסע פריימריז לכל דבר בליכוד, השר אלי כהן פועל באותו אופן ומתכתש במסרונים עם מנכ"ל המשרד של כחלון, ומייקל אורן משמש כדובר של נתניהו לתקשורת הזרה.
באותו הזמן שלושה חברי כנסת מכולנו מגיעים להפגנה נגד נתניהו, ושתיים מהן, רחל עזריה ומירב בן-ארי, מפרות את המשמעת הקואליציונית בלי לטרוח לקבל אישור מכחלון. אלי אללוף, שמסתובב בכנסת ממורמר ומתוסכל, ביצע השבוע עבירה שבכולנו דינה הוא מוות פוליטי והביע תמיכה באבי גבאי לראשות הממשלה.
כולנו איננה מפלגה של איש אחד, אלא אוסף של עשר סיעות יחיד. אדם שמפלגתו מתפרקת לו בין הידיים עשוי להחליט שעדיף לו להישאר בקואליציה כי דבר אינו מחכה לו בחוץ, או לחלופין לשלוח את כולם הביתה ולבחור לעצמו סיעה צייתנית יותר. "רובכם לא תהיו פה", הזהיר את חברי סיעתו השבוע, כשדרש מהם לחדול קשקשת ברשת - ולא ברור אם זה היה איום או הבעת תקווה.
תימהון מלווה בשעשוע ליווה את הפיליבסטר השבוע על חוק ההמלצות. למשיכת זמן הייתה פעם משמעות כשתוקפו של חוק עומד לפוג, ואפשר היה למשוך זמן באמצעות מניעת חידושו. הסיבה נעלמה מזמן, אבל הטקס עודנו כאן. אין זו אשמתה של האופוזיציה שאין לה שום כלי לנצח הצבעות - זו אשמתה של הכנסת, שלא משכילה להתחדש.
בזה אחר זה גוועים הכלים הפרלמנטריים של המאה העשרים. הם מתים, אך ממשיכים ללכת. הצעות האי אמון, שכילו אלפי ימי שני במרוצת השנים, צומצמו לפעם בחודש לאחר שהתברר סופית שאין טעם לבזבז זמן יקר על אירוע שהפיל ממשלה רק פעם אחת, לפני כמעט שלושים שנה. גם הצעות לסדר הן אירוע שחלף זמנו בעידן שבו סדר היום הלאומי מתחלף שלוש פעמים עד שהן נידונות במליאה.
אפילו מהומת הקיזוז של ח"כ אילן גילאון עם השר החולה דוד אזולאי לפני שבועיים נראית מיותרת לגמרי - ולא כי סיוע לחבר במצוקה הוא דבר רע, אלא כי עצם הדרישה להתייצב פיזית להצבעה נראית קצת ארכאית בעולם שבו כבר אין כרכרות ודיליז'נסים. מדוע בממשלה אפשר להפקיד מראש פתק הצבעה ובכנסת לא? האם 40 אלף בוחריו של חבר כנסת צריכים להפסיד רק כי הוא נתקע בפקק או אושפז לשבוע?
שלל המוסדות הפרלמנטריים הללו נראים כמו מסורת מיושנת של מועדון סגור עם כללים מאובנים, משהו כמו כינוס של ותיקי 'הבונים החופשיים'. כיום אלה רק כלים, אבל כדאי לזכור שממש עד המחאה החברתית גם הכניסה בשערי הכנסת הייתה שמורה לחבורה די הומוגנית של גברים אשכנזים בגיל העמידה פלוס, רצוי עם תואר עורך דין או דרגות במיל' על הכתפיים.
אנו אוהבים להזדעזע מחברי כנסת כמו אורן חזן או שרון גל בזמנו, וכן מהדרך ה"לא פרלמנטרית" שבה הם נוהגים, אבל האמת היא שרובנו לא פרלמנטרים. לא במקרה המנהיגים שנבחרים מסביב לעולם הם מעין פוליטיקה ללא פוליטיקאים, כמו סבון ללא סבון או קפה בלי קפאין. בצרפת נבחר בן 39 שהתחתן עם מורתו, ובאוסטריה רווק בן 31. בבריטניה עומד להפוך לראש ממשלה קשיש נרגן עם עמדות בלתי נסבלות, ובאמריקה יושב בבית הלבן דונלד טראמפ.
רוח התקופה היא עייפות מפוליטיקה, על סט מנהגיה המיושן - ובטח כשהעייפות הזאת נמשכת על פני שני לילות ללא שינה, עם מגילת איכה בטעם תימני.
אקו"ם