 |
/images/archive/gallery/146/494.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| עידו אמין חושש מהמדרון החלקלק מהפסיקה נגד הלמו ועד לדיקטטורה של חוקי אינטרנט מחמירים מדי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשבוע שעבר הוזמנתי לדיון בערוץ הכנסת, ומולי התלהמו חבר כנסת ועיתונאי כנסת לגבי האנרכיה שבאינטרנט והסכנות המרובות הנשקפות ממנה. לפי גישתם, סכנות אלה מצדיקות עוד ועוד חוקים, אפילו במחיר פגיעה בחופש הפרט. אני לא מתרשם במיוחד מנאומים מעוררי בהלה כאלה, כי אני שומע אותם שוב ושוב כבר עשור – ולא כצעקתה.
כמעט בכל פעם שמישהו מנסה להפחיד אותי, הוא מזכיר כמה קל להוציא באינטרנט דיבתו של מישהו רעה. אולי זה משום שרוב המפחדים מהאינטרנט הם חברי כנסת ואנשי תקשורת, שהדימוי הציבורי חשוב להם מכל, ומילה רעה שם בחוץ נחשבת בעיניהם כחורבן הבית. למשמע אנשי השררה הדורשים עוד ועוד חוקים נגד הגולש הקטן, נדמה לרגע כאילו אין דין ואין דיין, כאילו בית המשפט הישראלי מעולם לא עסק באינטרנט, או כאילו פסקי הדין שלו קלים מדי.
וזה פשוט לא נכון. שופטי ישראל כבר עסקו לא אחת בסוגיות האינטרנט, ואם פסקי הדין שלהם לא מוצאים חן בעיני חברי הכנסת, אין זה מצדיק חקיקה נוספת. ובקשר לחריפות פסקי הדין, דווקא משפט הדיבה האינטרנטי שעלה לכותרות בימים אלה – זה של העיתונאי יואב יצחק נגד משה "הלמו" הלוי – הוא דוגמה לפסק דין חריף בהחלט. בעיקר אם נשים לב לתוצאתו העקיפה, פרישתו של הגולש בעל הפה הגדול ביותר באינטרנט הישראלי.
היריעה תקצר כאן מלדון בכל פרטי הפרשה, וחבל. הם מעניינים ביותר ונמצאים באתר של הלמו. שמעתי עליהם בדיוק לפני שנתיים מפי הלמו עצמו, כשהייתי העיתונאי היחיד שהלמו הסכים להתראיין אצלו. מה קרה שם? הלמו, שכנראה מרגיש נוח עם הכותרת "הלמו נגד שאר העולם", בחר בדרך מסוכנת להביע את דעתו בפורום אינטרנטי, וחבל. לו הייתי שם כעורך, לא הייתי מפרסם את דבריו – אבל הלמו נמצא שם בדיוק מפני שאין שם עורכים. עם זאת, הבה נשים לב לכך שהתביעה נגדו לא היתה פלילית – לא הפרקליטות היא שתבעה את הלמו, אלא אדם פרטי.
הלמו, לדבריו, לא רצה להביע דעה נגד שופטת זו או אחרת, אלא נגד הצביעות שהיתה לדעתו בדברי עיתונאי ידוע. בית המשפט לא קיבל את עמדתו וחייב אותו לפצות את יצחק, אבל גם כינה את התובע "אדם פרובוקטיבי". סכום הפיצוי נמוך מאוד ביחס למשפטי דיבה אחרים, אבל הוצאה של 17 אלף שקל אינה דבר של מה בכך, בוודאי לא עבור אדם הידוע בתקשורת כמובטל.
האם חוקי האינטרנט צריכים להיות חריפים יותר? בואו נכניס את הדברים לפרופורציות. הלמו לא מצטייר בעיניי כטרוריסט, ויעד הדיבה שלו אינו קורבן חסר אונים של פיגוע. אמנם זה לא נשמע לי רעיון טוב לכנות שופטים בשמות גנאי, אפילו במסגרת פרודיה, ובוודאי לא לייחס את זה לאחרים – אבל מצד שני, אני (ובמקרה זה, כך נראה, גם הפרקליטות) לא חושב שזאת בהכרח סיבה למשפט פלילי. לא כל מה שאני לא אוהב הוא סיבה לחוק או לתביעה. אם נחוקק חוקים נגד כל מה ששנוא עלינו, מבלי לתת כל אפשרות לשיקול דעת, נסיים בדיקטטורה – מקום שבו כל מעשה הוא אסור או חובה.
לקח אחד מפרשת הלמו הוא שאכן כל גולש וגולשת יכולים לכתוב באינטרנט ככל העולה על רוחם, וזה אכן יתפרסם - אלא שהדבר יכול להיגמר בכי רע. למעשה, במובן הזה האינטרנט לא שונה מהטלפון. גם הטלפון יכול לשמש למעשי רכילות ודיבה, ויקום בבקשה האיש שלא הוציא דיבה באמצעות הטלפון. עם זאת, אנחנו לא שומעים על חוקים נגד הוצאת דיבה באמצעות הטלפון. גם האינטרנט לא צריך חוק דיבה מיוחד.
חבל שהאירוע הזה התרחש, וחבל שהוא היה אחת הסיבות להחלטת הפרישה של הלמו. קולו של המובטל הספציפי הזה – כולל השוליים המחוספסים שלו שרק לעתים רחוקות הסכמתי איתם – יחסר לי. קראתי את כל 70 ומשהו גליונות הניוזלטר שלו, כולל הסטיקרים, הרכילויות והמלחמות שניהל נגד כל העולם ואשתו. במדינה אחרת, רגועה יותר, אדם בעל יכולת ונטיות כמו של הלמו היה מוצא, מן הסתם, תעסוקה כעיתונאי חוקר – אולי אפילו באתר של אותו עיתונאי שתבע אותו. אצלנו זה כבר לא יקרה, וחבל. חבל שבין הרשת והעיתונות שלנו אין קצת יותר היזון חוזר במקום תביעות משפטיות.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | עיתונאי, עורך ויועץ לנושאי תוכן ומוצר באינטרנט. מראשוני המסקרים והפועלים באינטרנט הישראלי | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
