פרשת ויגש: בין לקיחת אחריות לאשמה
פרשת השבוע חושפת שתי גישות הפוכות לחיים: האשמה מטהרת את המצפון ומהווה פורקן לרגשות של כעס ותסכול, לעומת זאת היכולת לשנות מציאות טמונה ביכולת לקחת אחריות
הניגש הוא יהודה: מספר 4 בסדר האחים, שעוקף את אחיו הבכורים והבכירים ממנו ולוקח אחריות על המציאות. במלים חדות וקצרות הוא חוזר בפני יוסף על מכלול האירועים, וקובע חד משמעית: אנוכי ערב את הנער.
"מעדיפים את גישת האשמה". איתמר לפיד צילום: פרטי
כדי להבין את הגישה, צריך לחזור כמה פרקים אחוריה, אל השלב שבו מנסים האחים לשכנע את יעקב, אביהם, לאפשר להם להוריד את בנימין איתם מצרימה. ליעקב, שמבחינתו כבר איבד בן אחד, אין כוונה לאבד את בן זקוניו. שתי גישות ניסו להתמודד עם המעמד: ראובן, הבן הבכור, פנה אל יעקב ואמר "אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ". זוהי גישת האשמה: אני אהיה האשם, אותי תעניש, ואת בניי תהרוג.
יהודה נקט גישה אחרת: גישת האחריות. "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ
מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ". יהודה ערב, ובדרך הזו הוא מסמן היכן מונח רף האחריות. ואילו ראובן מציע את קולר האשמה.
מה הקו המפריד בין אשמה לאחריות? האשמה הולכת פנימה, ומטהרת את המצפון. היא אינה משנה את המציאות. היא מהווה פורקן לרגשות של כעס ותסכול, ולכן היא כל כך נפוצה במחוזותינו: חיפוש אשמים הפך זה מכבר לחלק נכבד מסדר יומנו הציבורי. כאילו הקביעה 'אשם' או 'לא אשם' – מחזיקה את סך תפיסתנו לגבי אדם ועולם. הדיון הציבורי נאלם דום והכל מחכים למוצא פי השופטים: אשם או זכאי. עם קלון או בלי קלון.
הוויית חיינו לא תשתנה גם אם נעניש את האשמים. היכולת לשנות מציאות טמונה ביכולת לקחת אחריות. הערבות והאחריות של יהודה מצליחות לחדור את חומת הקשיחות העומדת מולו: "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו... וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי". רק הבכי של יוסף משחרר אותו ואת אחיו מהמלכוד של שנאת אחים. ואותו הבכי מזכיר לנו כי המציאות הישראלית – במיוחד בימים אלה – מחכה לאחריות. מחכה לערבות.
נא להמתין לטעינת התגובות
