שדתיים יאכלו אצל חילונים? רבנים, לא חידשתם כלום
הציבור שרבני 'בית הלל' מדברים אליו החליט מזמן שאין כל פגם ואפילו מומלץ להיות בקשרים חברתיים ענפים עם חילונים. אולם באיזו דרך תורנית הם הלכו? לפי איזה שיטת פסיקה?
רבני 'בית הלל' החליטו שניתן לוותר על המכבש הכבד. אם מספיק אנשים ונשים ירצו מאוד, מיד תיסלל הדרך מאליה. פסקי ההלכה שמוציאה קבוצת רבני 'בית הלל' עוסקים בסוגיות הדור, שמטרידות ואמורות להטריד את כלל ציבור שומרי התורה. כתב המינוי ככל הנראה טרם הגיע לידיהם, אולם ברור שהם סבורים כי כבר מונו למנהיגי הדור.
החוסר בכובד משקל ובכובד ראש מורגש ברמה הפרסונלית. ברור שיש לנו כאן את "בית הלל" אולם לא ברור מי הוא אותו "הלל" - אותו מכבש כבד, אותה אישיות תורנית משכמה ומעלה, ש'בית הלל' הולכים בדרכה. אבל גם ללא שאלת הסמכות המתבקשת, אותו חוסר זוכה להדגשה ומשנה תוקף ברמה התוכנית.
רבני ורבניות 'בית הלל' נטלו מקל והכו על קודקודנו בפסק ההלכה בעניין אכילה אצל מי שאינם שומרי תורה ומצוות; זו סוגיה משמעותית וחשובה ביותר, אולם הרבנים ב'בית הלל', שהקדישו פסקאות רבות לפרטי הלכות טבילת כלים, בדיקת מזון מתולעים וכדומה, החסירו מהעיסוק בסוגיה את כל השאלות העיקריות וכבדות המשקל שפשוט חסרות מן הספר.
כפי שאמר הרב רונן נויבירט, מראשי הארגון, החידוש בפסק אינו בפרטי ההלכות (ואכן אין כל חידוש הלכתי בפסק ההלכה, אם לא מחשיבים חוסרים וטעויות כחידוש) אלא ברוח הדברים. אבל איפה היא אותה רוח? שאלות היסוד, שבהן ומהן החידוש בפרסום הפסק, כלל לא נידונו. החל משלב זיהוי הבעיה שהפסק אמור לפתור וכלה באופנים השונים של הפתרון.
דוגמאות? בבקשה: האם קשרים חברתיים עם אנשים שאינם שומרי כשרות הם דבר טוב ומומלץ או כורח? האם הריחוק מחילונים שיוצרת ההקפדה על הכשרות הוא בעיה או דבר טוב? האם הכשרות היא הבעיה היחידה בקשר חברתי עם חילונים?
ציבור המונהגים כבר ענה לשאלות האלה. הציבור שרבני 'בית הלל' מדברים אליו החליט מזמן שאין כל פגם ואפילו מומלץ להיות בקשרים חברתיים ענפים עם חילונים, והוא גם הכריע שכדאי ומומלץ לאכול יחד עם חילונים ולהתארח בביתם. אגב, ציבור זה גם קבע שנושאי השיחה והתרבות השלטת הם מזמן חילוניים באופיים, ועל כן הכשרות הינה ההבדל היחיד שיכול להפריע ליצירת הקשר השוטף עם חילונים. הוא הפנים שבקשר בין חילונים לדתיים, כקבוצת החריגים הדתיים הם אלה שאמורים לשאת בתוצאות של בחירתם המשונה לשמור תורה ומצוות ועל כן אין להטיל על החילוני לצאת מגדרו באופן מיוחד כדי לדאוג למזון כשר.
רבני 'בית הלל', כהנהגה תורנית קשובה, אכן הקשיבו היטב לקול ההמון כקול שד-י והפנימו היטב את המסר.
הכרעות ערכיות אלה כלל לא עלו על השולחן, מאחר שהן ככל הנראה ברורות לרבני 'בית הלל'. אולם באיזו דרך תורנית הם הלכו? לפי איזה שיטת פסיקה? מה המקורות שעליהם הם הסתמכו כשהחליטו שכדאי לעודד קשרים חברתיים בין חילונים לדתיים?
כאמור, ברור לי שההכרעות הללו כבר התקבלו על ידי הציבור שהוא קהל היעד של רבני 'בית הלל', אבל האם לזאת תיקרא הנהגה? למי שמנסים לרדוף אחרי הציבור המונהג, ולהדביק תעודת כשרות על הפרקטיקות הנוהגות?
אז תורניות וקשב יש, אבל איפה ההנהגה שהבטיחו לנו?
הכותב הוא עורך דין, תושב פני-קדם ובוגר הישיבות 'כרם ביבנה' ו'תורת החיים'
נא להמתין לטעינת התגובות
