פרשת ויחי: למה האחים בתנ"ך תמיד רבים ביניהם?
ספר בראשית יסתיים השבוע עם טעם מריר באוויר: תחרויות בין אחים והעדפה של בן אחד על האחר. למה אנחנו כה תחרותיים דווקא בתוך המשפחה?
למה זה עובד ככה? מדוע סיפורי האבות הם בעצם סיפורי הבנים ומאבקם זה בזה? איך קיבלנו לתוכנו את יצר התחרותיות, דווקא במעגלים הכי קרובים לנו? ספר בראשית נסגר בפרשת ויחי, והשאלה נותרת בעינה.
הרב אביה רוזן ואיתמר לפיד צילום: אלי דסה
יעקב, שבעצמו גנב את הבכורה מאחיו, מגיע לפרשת ויחי והוא זקן ועייף. הוא מבקש לברך את נכדיו, בניו של יוסף, בטרם ימות. ולמרות כובד הזקנה על עיניו, הוא חוזר על התרגיל משכבר, ומשכל את ידיו כך שברכתו הנבחרת תהיה לצעיר, ולא לבכור: "ויַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ...".
ואולי
זה שורש הרע: יגדל ממנו. הצורך לדעת תמיד כי אנחנו גדולים יותר ממישהו אחר. וככל שהמישהו הזה קרוב אלינו, נקל בעינינו לראות כי גדולים אנו יותר ממנו. כאילו אין בכורה אמיתית מגיעה ליעודה אם היא לא עוקפת בדרך את הבכור הקודם.
כשלעצמי, אני בוחר לדבוק באמירתו של אהרון דוד גורדון, שכתב לפני 90 שנה: "...מי שגדול יותר, מי שכובש, אם לאגרופו או לרוחו, אינו גדול. גדול הוא מי שגָדֵל, מי שגדול היום ממה שהיה אתמול ויגדל מחר ממה שהנו היום, ואין קצב לגידולו...".
ספר בראשית מסתיים. בשבוע הבא כבר נפגוש את משה ויתחיל סיפורו של עם. אולם הטעם המריר של ספר בראשית ימשיך להישאר באוויר, מותיר סימן שאלה על יחסי אחים ועל גדולה.
איתמר לפיד הוא אחד מראשי מדרשת השילוב נטור, ברמת הגולן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
