להפיל את המחיצות בין גברים לנשים
הדרת הנשים מפעילות בית הכנסת איננה פוגעת רק בנשים אלא במקום עצמו, המאבד את האותנטיות וחי במציאות אבודה. יש כאן ביטוי למבוכת העולם הדתי-מודרני החי בהדחקה ובזיוף
עמדתי שם, נפעמת מאוד, כאילו נס מתרחש לנגד עיניי. כאילו מחוז געגוע בלתי מושג של קבלה, של נחמה, של מאור פנים, מתממש פתאום למולי. היה שם משב לא-יאומן של רכות, של שותפות, של הכרה, של תמיכה קהילתית. ההתפעמות הזאת הטיחה בפניי באחת אמת ישנה שמחיצת ההרגל לא אִפשרה לי לראות עד אז. את האמת בדבר ההיעדר הזועק ברוב בתי הכנסת שלנו.
הלא אצלנו זה לא יכול לקרות. אצלנו האישה הזאת שקופה. איש לא יֵדע בכניסתה לבית הכנסת, ואיש לא יכיר באבלה. בית הכנסת שלנו משדר, לפחות מצדה הלא-נכון של המחיצה, תחושה הפוכה. מורשת שרובה מנהג ומיעוטה הלכה דוחסת לחלל התעלמות, ניכור וקשיחות, שהפכו לסוג של עיקרון דתי.
השיח הפמיניסטי הציע זה מכבר להקשיב למסר הארכיטקטוני של בית הכנסת שלנו באופן נקי, ללא תירוצים חיצוניים. בית הכנסת הוותיק, עם עזרת הנשים ביציע, אומר בפשטות: לנשים אין חלק במעשה הדתי. הן צריכות להיות רחוקות ככל האפשר ממוקדי הקדושה. חשוב מאוד שנוכחותן תוסתר ותוכחש בקרב העוסקים בתפילה ובתורה. נקודה שאינה מודגשת מספיק, לטעמי, היא העובדה שהמרחב 'למטה' הוא מרחב קהילתי פתוח. המרחב 'למעלה' הוא צר ומעגלי, מכוון את יושביו לא אלה לאלה כי אם כלפי מוקד הצפייה המשותף למטה.
במילים אחרות, גברים הם ציבור, קהילה, מתרחשת ביניהם אינטראקציה. ואילו למעלה לא רק שאין שותפות בנעשה למטה, אלא גם אין שותפות פנימית. כלומר, הנשים אינן ציבור. אין הן אלא אוסף של יחידים. בית הכנסת שלנו מכריז ואומר שלאישה אין קהילה, גם לא קהילה נשית. היא יחידה, ועבודת ה' שלה מתנהלת ביחידות. החיבור שלה לציבור כלשהו הוא אך ורק באמצעות אביה או בעלה, החבר בקהילה גברית שבה היא צופה פסיבית. זהו שיקוף מדויק של מצב חברתי עתיק שהיה ואיננו, מצב שבו לא הייתה לנשים דריסת רגל במרחב הציבורי ושותפות במשהו שאינו משפחתן הפרטית.
לבד מהנושא המדובר יותר של תחושת אי-היות, איון, שקיפות בעזרת נשים (מכירים את הרגע המוזר הזה של חוסר משקל בשעת עלייה במעלית?), יש בסיטואציה הזאת גם בדידות גדולה. בתוך המרחב הדתי שבית הכנסת אינו אלא סמלו, האישה נעדרת לא רק קיום ונראוּת, אלא גם קהילה. זה מה שהיה מרגש כל כך במחווה הקטנה של הרב אבי וייס. היא הצליחה לעקוף את הבדידות ואת השקיפות, היא הצליחה לבשר נחמה.
להלן אומר רק בקיצור כמה אמיתות ידועות מכבר, מפני שהן אינן עיקר ענייני במאמר זה. אין צריך לומר שהתמונה הזאת מייצגת דיסוננס הולך וגדל, בלתי אפשרי כבר להכלה, בין העולם האותנטי שאנחנו חיים 'בחוץ' לבין המרחב הדתי שלנו. שהאילמות המוחלטת וההעלמה הנגזרות בבית הכנסת וספיחיו על נשים משכילות, יוצרות, מעורבות ומנהיגות בחיי הציבור הן אבסורד שנדרשת רק הזרה של רגע, התבוננות קצרה 'מבחוץ', כדי לחשוף אותו במלוא עוצמתו.
גם נורמות הצניעות הנוהגות בבית הכנסת זרות לחלוטין לעולמנו. הגבר הדתי המצוי צופה מדי פעם בסרט וישמח לשבת בהופעה של יהודית רביץ. האומנם יצרו גובר עליו ללא תקנה אך ורק כשהוא שומע אישה מברכת 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו'? האומנם גבר ואישה בני חורין המשוחחים מתוך כבוד הדדי על המדרכה הופכים באחת, עם חציית פתח בית הכנסת, לחתול ושמנת? בהקשר זה כדאי להזכיר את הקביעה ש'במקום השראת שכינה לא חששו חכמים להרהור' (הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת ד, סימן טו; והסיק זאת מן העובדה 'שהתירו לאישה לקרות בציבור כשאין שבעה בקיאים לקרות').
מה כל זה עושה לנשים? שוב אדגיש כי עניין זה אינו במוקד דיוני. לא באתי לדון במצוקות נשיות או באינטרסים נשיים, כי אם בחיים הדתיים שלנו בכללותם. אבל אי אפשר שלא אסקור נושא זה בקצרה לפני שאמשיך. האישה הדתית המודרנית חיה בשני עולמות. באחד יש לה מקום, מרחב
אפשר לסווג את תגובתן של הנשים לשלוש דרכים. מיעוט קטן, שבית הכנסת ועולם התורה הוא בנפשו, נאבק על מקומו לאורך שנים מתוך כאב של 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלוהים אחרים' וחותר חתירה נחושה ל'אחוזה בתוך אחי אבינו' בדרכי עקיפין שונות. נשים אחרות מרגישות בנוח לעמוד במקום שבו עמדו אמותיהן, וטוב להן בעבודת ה' האישית והפרטית שאליה חונכו.
אבל רוב הנשים בוחר את הבחירה הפשוטה והמתבקשת. 'למקום שאני אוהב שם רגליי מוליכות אותי. אם אתה לא תבוא אל ביתי – אני לא אבוא אל ביתך'. הן מציבות את מרכז הכובד של חיי הרוח והמעשה שלהן בעולם החולין ומדירות רגליהן ממרחב שממילא אינו מעוניין בהן. הממסד הדתי עיצב גם הוא אסטרטגיה משלו בתגובה לשלוש הדרכים האלה. בקבוצה הראשונה הוא בועט, מהשנייה הוא מתעלם, ואת השלישית הוא מעודד, מדעת או שלא מדעת, שהרי שיוכן של הנשים אל מרחב החולין משאיר את כל הצדדים מרוצים.
אבל השאלה איננה מה קורה לאישה שהסתלקה מבית הכנסת, אלא מה קורה למי שנשארים שם. ההשפעה היא מרחיקת לכת, במישור גלוי ובמישור סמוי. במישור הגלוי, כאשר מחצית שוות זכויות ומשפיעה של הציבור בחיי היומיום מסיעה את עיניה ואת לבה מעולם התורה והתפילה, אין ספק שמרכז הכובד של הציבור הזה בכללו נגרף גם הוא החוצה משם. אבל הדברים עמוקים יותר.
האינסטינקט הדתי הראשוני חותר לשמרנות כהזרה מכוונת של המעשה הדתי, כדי להגן עליו מפני נסיבות משתנות, וגם כדי לבדל את חיי המצוות מן המציאות הרגילה ולייחד להם מרחב חגיגי משלהם. זהו יסוד הכרחי וחשוב ביותר, שהרי אין תורה ומצוות בלא רצף ומסורת, ואין קדושה בלא הבדלה. די אם ניזכר, למשל, באופן שבו מבצרות הלכות ספר תורה את קדושתו דווקא בהיותן שיקוף של טכניקת הספר הקדמונית, שלא שרדה בשום הקשר חיצוני.
אבל יש להגביל עיקרון זה בשתיים: א. במקום שאינו מעוגן בהלכה אין לכפות עליו מלבוש הלכתי שקרי; ב. יש לשקול שכרו כנגד הפסדו. סכנתה של דרך זו היא בניתוק המרחב הדתי מתוך העולם האותנטי של חבריו ובדחיקתו למין גן חיות מלאכותי הנראה מתמיה יותר ויותר בעיני המתבונן מבחוץ, ובסופו של חשבון גם בעיני המצויים בפנים. האבסורד החברתי שמייצר בית הכנסת ביחס לכל מה שאנחנו יודעים על מקומנו כגברים, כנשים וכחברה מרוקן את המקום הזה מן האותנטיות האישית והחברתית שלנו. סילוק הנשים מן העשייה הדתית הציבורית (כן, גם ברית, בר מצווה, חופה, הלוויה או דף יומי) מסלק את העשייה הזאת עצמה מן החיים אל המוזיאון.
'תחנונים' עשויים לנבוע רק מבפנים, מתוך זהות אותנטית. אבל בית הכנסת מייצג עקירה מתוך זהותנו האמיתית אל תוך מרחב מקובע המשמר בכוח מציאות אבודה. לשון אחר, אנחנו עדים למרגינליזציה של בית הכנסת וכל מה שהוא מסמל. אין לי ספק שהתחושה הזוחלת של שיממון ועקרות בבית הכנסת בשבת בבוקר, שתוארה בפי אלחנן ניר מעל דפי מוסף זה, נובעת גם היא במידה רבה מכאן. בתגובות למאמר זה לא ייפקד בוודאי מקומו של מיודענו 'המדרון החלקלק'. כדאי לזכור שהסכנות גדולות לא פחות (לטעמי – הרבה יותר) כשמעדיפים את האופציה הבטוחה, כביכול, של הסטגנציה.
דוגמה משפחתית לתופעה הזאת היא הזימון לברכת המזון. תפקידו, כפי שתיקנוהו חז"ל, לייצר בין כל הסועדים חיבור לשם שמים, התכנסות שהיא מעבר לאכילה וגבוהה מן החולין. הברייתא קובעת שנשים מזמנות לעצמן ומפשט סוגיית הגמרא עולה שהן גם רשאיות או אף חייבות להימנות עם גברים לזימון בשלושה. אבל רבים מן הראשונים חששו מפני 'פריצות' בזימון משותף (בעקבות חשש הגמרא מפריצות כזאת בין נשים ועבדים) משום שראו בעצם הקביעות המשותפת של גברים ונשים לסעודה דבר שאינו נאה (הגם שהיו בין הראשונים שצירפו את בנות ביתם לשלושה לזימון).
התוצאה בדורנו היא אבסורד מוחלט: אנחנו אוכלים יחד, צוחקים יחד, משוחחים יחד, מרכלים יחד – ודווקא על הקריאה לברכת המזון המשותפת אנחנו מחילים חשש 'פריצות'. לענייננו, העובדה שברגע הזימון מחצית הסועדים מנותקת מהתהליך הופכת אותו, באחת, מחיבור חי וטבעי של חבורת הסועדים לשם מצווה, חיבור שהוא המשך ישיר של הסעודה עצמה על כל מאפייניה, ל'טקס' קפוא שהוא זר לרקע ההתרחשות, פעולה מנותקת שאיבדה את משמעותה. לא הנשים נדחקו כאן ממקומן, כי אם הזימון עצמו.
מתוך התחושה החריפה של אובדן חיי הרוח בבית הכנסת, פונים אנשים צעירים לייסד מניינים בעלי אופי חסידי, וההרחקה מן התרחשות הדתית הממוסדת מובילה נשים צעירות לייצר טקסים אלטרנטיביים כגון 'סעודות אמן', מעגלי לידה, הפרשת חלה קיבוצית ברוב טקס, ועוד. כל זה טוב ויפה, אבל מה יהיה על בית הכנסת השכונתי הישן שלנו? 'סוכה ישנה, צריך לחדש בה דבר'.
גם אם הדרך החלוצית של 'שירה חדשה' ודומיו אינה מקובלת כרגע על רוב הקהילות, הכרח גמור הוא למצוא דרכים לעקוף את העלבון ובעיקר להחיות את בתי הכנסת העייפים, לפחות במחוות פשוטות של רכות ושותפות שאין להן מחיר הלכתי. הקפדה על בניית בתי כנסת חדשים בני מפלס אחד; הצבת המחיצה אל מול מרכזו של ארון הקודש (לפרט זה יש בעיניי חשיבות סמלית עצומה); דאגה קהילתית לתעסוקת ילדים בזמן התפילה (לילדים האלה יש גם אבות, לא רק אִמהות); קדיש יתומה; דברי תורה של נשים; שותפות והובלה פעילה של נשים בהנהלת בית הכנסת; ציון מודגש של בת מצווה; העברת ספר התורה בעזרת הנשים; 'אנעים זמירות' מפי ילדות וכיוצא באלה. הדברים כבר קורים מאליהם במקומות רבים, אבל רבים מדי המקומות שהם אינם קורים בהם.
ועכשיו נעבור למקור הזעם המסובך והמשמעותי יותר. מדעי התרבות של ימינו מתבוננים לעתים קרובות במרחב ובטקס באמצעות סמיוטיקה. לאמור, הם קוראים אותם כמטאפורה של החיים הפנימיים של הקהילה המחזיקה בהם. בית הכנסת שלנו מתחלק באמצעות מחיצה לשני מרחבים. זאת ועוד, תלויה בו, אם נרצה או לא נרצה, עננה של הדחקה והכחשה. פעילות ציבורית המתנהלת מתוך התעלמות מוצהרת ומכוונת מעשרות בני אדם שותקים המצויים מאחור או למעלה, אי אפשר שלא תלווה בעננה כזאת.
אין זו אלא מטפורה לחיינו הפנימיים, הנגועים אף הם במידור ובהכחשה. מערכת הערכים והאמונות שהיא גרעין הווייתנו כיהודים נתונה במתח מתמיד, לאורך צירים שונים, עם התרבות המודרנית (והפוסט מודרנית) שאנחנו גם בניה ואזרחיה. אין בכך כל חידוש וגם לא שום דבר מבהיל, שכן מוקדי מתח וסדקים שונים הם תכונה הכרחית של כל תרבות, עתיקה או מודרנית, והם מאפיינים גם את העולם הדתי בתוך עצמו וגם כל אידיאולוגיה חילונית באשר היא. גדולה מזו, המוקדים הטעונים האלה הם המייצרים הגות, חידוש ועוצמה רגשית המפרים ומעשירים את המרחב שבו צמחו.
אבל התהליכים הבריאים והמפרים של אינטגרציה, וגם של בידול והגדרה עצמית, הנובעים מהמפגש הזה מועדים להחמצה כאשר הציבור הרלוונטי בוחר בדרך של מידור במקום התמודדות. הנטייה הקלה והטבעית היא לחלק את העולם למרחבים מוגנים נבדלים. חיי הנפש שלנו מחולקים במחיצה, ממש כמו בית הכנסת. בחיי היומיום אנחנו מפעילים תפיסות ונורמות התנהגות שהן טבעיות לנו כאנשים מודרניים.
במרחבי הזמן והמקום הנתפסים כמקודשים, או 'דתיים', אנחנו מתכנסים אוטומטית לתוך הגדרות מסורתיות של מורשתנו. בעומדנו במרחב הזה, אנחנו משקיעים מאמץ עצום בהדחקה של חומרי הנפש ה'מודרניים' העשויים לאיים על המורשת הזאת. אנחנו דוחקים אל מעֵבר למחיצה הפנימית יסודות של חוש הביקורת, החמלה וההיגיון הבריא כדי לשרוד שאלות כגון יחס לגוי, עבודה זרה ועובדיה, הומוסקסואליות, הוואקום ההלכתי והמחשבתי בעולמנו הדתי בכל הנוגע לעיצובה של ריבונות יהודית, לתרבות פנאי, לקדמה טכנולוגית, לתנאי כפר גלובלי ועוד ועוד.
האקט הזה של ההדחקה המאומצת לשם שמים, של ויתור מדעת על יסודות רבים של אישיותנו האותנטית לשם הגנה על אוצרותינו היהודיים, הוא אקט של מסירות נפש מכמירת לב, אבל בסופו של דבר הוא מעמיד את האדם בפני קונו כבעל מום, כשרגישותו האנושית וכושר השיפוט שלו קטועים. האבסורד הוא שהתנועה הנפשית של אטימה ודיכוי פנימי, שכל תפקידה להגן על שמורת הטבע של הקדושה, מכחידה לבסוף את הקדושה הזאת עצמה. הלא להתרחשות רוחנית נדרשות פתיחות והקשבה פנימה והחוצה. ואיך נשיר את שיר ה' באגרוף קפוץ?
זלדה כתבה באחד משיריה: 'מה מקנאה הייתי ביורדי הים [...] כי אמרתי בחפזי, אמת-המדה למעשיהם היא אמת-המדה של הים ותפארתו'. איך זה שאנשים שהם 'יותר דתיים', שאמת המידה למעשיהם היא, לכאורה, תחושת העמידה לפני האינסוף, נתפסים כמצומצמים יותר, קשוחים יותר, זועפים יותר? נדמה שהתהליך הזה של ביצור העולם הדתי בפני כוחות הנפש שלנו עצמנו הוא המוביל לכך. המחיצה הפנימית וההכחשה המאומצת מצריכות כוח ומייצרות קשיחות קפוצה. זו גם התשובה לשאלה המפורסמת בדבר היעדר יצירה ספרותית בציבור הדתי. הפריחה המאוחרת של יצירה כזאת בשנים האחרונות מעידה על ראשיתו של תהליך מבורך של ניתוץ החומה הפנימית.
האישה המשכילה ובת החורין של דורנו מציבה, בעצם הוויתה, איום על עולם המונחים המקודש והמוגן של בית הכנסת ונספחיו. היא הרי אינה דומה כלל ל'אישה' המוכרת לנו בתוך מערכת המושגים שאנו ממליכים בקנאות בבית הכנסת, זו הצועדת במשעולי המשנה והגמרא שלובת זרוע בשלישייה העליזה של 'עבד אישה וקטן'.
לשון אחר, דמותה של האישה בת ימינו מאיימת לנתץ, בעצם קיומה, את חומת ההפרדה שנבנתה בעמל בין העולמות. היא מחדירה לבית הכנסת יסודות שהם תוצר של תרבות מודרנית שאנחנו מחויבים, לכאורה, לסלק מתוכו כדי להגן על איי הקדושה. לכן, בעולם המחולק דיכוטומית למרחבי קדושה וחולין, האישה מסווגת באופן אינסטינקטיבי אל החולין. לכן, כל דימוי המחבר אותה אל ייצוג של קדושה, כגון טלית, מייצר אוקסימורון בלתי נסבל המאיים על אסטרטגיית ההישרדות שלנו כאנשים דתיים במאה העשרים ואחת.
המאמר הזה איננו מניפסט פמיניסטי, ויטעה מי שיחשוב שעניינו בסדרי בית הכנסת. המדובר בבית הכנסת כמשל ובנשים כמשל. הנמשל הוא חברה שהמתחים (לפעמים מתחים-לכאורה) בין מערכת הערכים המוצהרת שלה לבין המציאות הסובבת אותה ועולם הנפש הטבעי של חבריה הובילו אותה לדרך קשה של הכחשה, התעלמות והדחקה כבדה – של המציאות החיצונית והפנימית כאחד.
ההדחקה הזאת מובילה לשניות, למידור, לזיופים, למוסר כפול ולבנייה של חומות על חומות ומחיצות על מחיצות – הכול באמת ובתמים לשם שמים. הראשונים להימחץ תחת החומות האלה הם הנשים, המייצגות בעצם הווייתן, שלא בטובתן, את קו השבר בין שני העולמות.
אבל לא זה החשוב, ולא באתי לתבוע כאן את עלבון הנשים, אלא את עלבונה של החברה שלנו, שהתהליכים האלה מייצרים בה שני מוצרי לוואי קשים מנשוא. שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ – הזיוף והקשיחות. המרפא שאנחנו זקוקים לו כאוויר לנשימה הוא היפוכם של אלה – ישרות ורכות.
ישרות להביט בביתנו היהודי באהבה, להתחקות אחר סודותיו ודרכי בניינו ולאתר בו גם את הפתחים, החללים ומרחב האפשרויות המרתק. חירות להתבונן בעולם החולין המודרני שלנו כהוויתו ולסמן ביושר את הסדקים שבו, וגם את הסדקים הנפערים בינו לבין מורשתנו היהודית. רכות להאזין לכאבים של עצמנו וגם לקולות הגעגוע העולים מעבר מזה של המחיצות והחומות – מעבר למחיצה בבית הכנסת, וגם מעבר לקירות החיצוניים של בית הכנסת. שם מחכה ציבור גדול – בהסתגרותנו היהירה איננו יודעים כמה הוא גדול וכמה הוא יפה – המתגעגע ומייחל למגע של אהבה, יושר וביקורת עם המקורות שהם שלו לא פחות משהם שלנו.
והישרות מאין תימצא, ואי זה מקום רכות? אם נביט אל מעבר למחיצה, אולי נמצא אותן ממתינות מאחוריה.
פרופ' ורד נעם מלמדת בחוג ללימודי התרבות העברית, אוניברסיטת תל-אביב. ספריה: 'מגילת תענית' ו'מקומראן למהפכה התנאית' יצאו בהוצאת יד-בן-צבי
נא להמתין לטעינת התגובות
