דתיים לאומיים, לכו להשפיע גם בתרבות
"המהפכה התקשורתית שאורי אורבך קרא לה לפני עשרים שנה הושלמה. עכשיו זמן תרבות. לכו לכתוב רומן, ואל תשכחו את הכיפה הסרוגה או המטפחת המעוצבת בדרך" דעה
הציבור הסרוג, בהשפעת קריאתו של חבר הכנסת המשופם והחביב, ואולי גם בגלל שפשוט נמאס לו, חדר למעמקי המים התקשורתיים, בלי גלגל הצלה, מצופים לידיים בצורת ברווז או שנורקל. צריך להכיר, נוצרה פה מהפכה – לא השתלטות, אלא יצירת איזון בריא, ע"י הבאת הקול של מגזר המשתמשים בסיכות ראש לשיח הציבורי; וזה לא משנה אם הסיכה נועדה להחזיק על הראש כיפה שסרוגה מחוט-צבעים-מתחלפים או מטפחת של אביה ששון.
צריכים דוגמאות? אני לא אתחיל להזכיר שמות. מספיק לומר שהבעלים של "נקודה" שבו פורסם המאמר ה'אורבכי' החשוב הוא היום הבעלים של "מקור ראשון" ו"מעריב", ואפשר למצוא עיתונאים דתיים בכל כלי תקשורת שאפשר רק להעלות על הדעת, אולי חוץ מאל-ג'זירה, אבל תהיו בטוחים שצבי יחזקאלי כבר עובד על זה, ואפילו בCNN נפתלי בנט כבר קיבל מעמד כמעט קבוע. כך סיכם זאת קלמן ליבסקינד, העיתונאי שאף הוא משתייך למגזר הדתי לאומי.
אך בזאת רבותיי, לא סיימנו את תפקידנו. נכון, לתקשורת יש מקום משמעותי מאד בהשפעה על השיח הציבורי, אבל לא רק. הגיע הזמן להסתער על התרבות.
שימו לב, אחיי הסרוגים, כמה סופרים חובשי כיפה אתם מכירים. וכמה סופרים טובים חובשי כיפה אתם מכירים. לא צריך יותר מיד אחת כדי למנות אותם (אני לא מחשיב את הסופרים החרדיים לשעבר, אלא כאלה שבאו באופן אורגני מהציבור הדתי לאומי). כנ"ל בתחום המוזיקה – אמנם ישנה מגמת השתנות, אבל עדיין, לא סתם אנחנו נהנים לנכס לעצמנו זמרים חוזרים בתשובה דוגמת עמיר בניון, אביתר בנאי ושולי רנד; הסיבה היא שאין כמעט יוצרים שיוצאים מהציבור שלנו. בתחום הקולנוע והטלוויזיה – עוד פחות.
והתרבות, גבירותיי ורבותיי, חשובה. העובדה שהזנחנו את התרבות ולא יצרנו (כמעט) תרבות דתית לאומית מקורית, היא בעוכרינו. הקול הדתי לאומי האמיתי כמעט ולא נשמע שם, והתוצאה היא שבסופו של דבר כולנו צורכים את התרבות הכללית, ומתלהבים כמו טינאייג'ריות טיפוסיות כל פעם שיוצא ספר של הרב סבתו, שיינפלד או של הרב חיים נבון (כולם מעולים דרך אגב), במקום שהשוק יהיה מוצף ביצירה עמוקה ומשמעותית שיוצאת מהציבור שלנו, ממגוון גדול של יוצרים, ומשפיעה החוצה. איך אנחנו אוהבים לקרוא לזה כשלא שומעים אותנו? "להפיץ את האור". אבל לא צריך לקרוא לזה ככה, מספיק לומר שזאת יצירה של תרבות נקייה, ערכית וראויה, שמשפיעה על הציבור הכללי.
חבר טוב שלי הגדיר את זה "אותו דיסק לכולם" – פעם בשנה-שנתיים, כשיוצא דיסק שאנחנו מזדהים איתו, בטח נמצא אותו אצל כולנו באוטו (במקרה שאנחנו לא נוסעים בטרמפים, ואז הוא יהיה פשוט על הפלאפון בMP3). אם נסתכל על עצמנו טוב טוב במראה, נראה שזאת המציאות (וגם שאולי כדאי להתחיל דיאטה ולסדר זקן, אבל זה רק במקרה שלי).
אומר גם יותר מזה: אמנם פריחתם של בתי הספר המגזריים לאומנויות מבורכת, אבל לדעתי צריך אתכם גם בבתי ספר החילוניים, בליבת הבראנז'ה, בלי להתבייש (מה גם שיש לבתי ספר הדתיים עוד מקום להשתפר מקצועית, בחלק מהמקרים).
צריכים אתכם ברימון ולא רק במזמור. בבצלאל, שנקר וHIT, ולא רק באמונה. בסם שפיגל ובאוניברסיטת תל אביב, ולא רק במעלה (שמוציאים דברים משובחים) ובתורת החיים. כי גם שם יש הרבה מה להשפיע. חבר יקר שלי, שלומד עיצוב תעשייתי בHIT- -חולון, הוא הדתי היחיד בכיתה בת 40 תלמידים. את השיעור בפיסול עירום אומנותי החליפו לכל הכיתה, בגללו. ככה שיש מה לעשות גם מבפנים, מלבד לקבל את הכלים המקצועיים שעוזרים ליצור תרבות ואומנות איכותית.
ברור לי, זה לא מתאים לכולם, אולי למעטים, אבל אין ספק שגם אותם מעטים שזה מתאים להם לא נמצאים שם. חטאנו, עווינו, פשענו. זנחנו את התרבות, והנה היא נותנת לנו כאפה מצלצלת בחזרה, בדמות ניכור וחוסר הכרות של הציבור הכללי עם תרבות דתית לאומית אמיתית.
לכו לתרבות, לכו ליצור, לעשות דברים גדולים. זה קשה, אבל זאת השליחות, זה צו השעה, זה המקום לעשות שינוי משמעותי.
נא להמתין לטעינת התגובות
