עונת החתונות היקרות, יקרות מדי
לא מזמן כתבתי כאן על הקולינריה בחתונות. עם פרוץ עונת החתונות מחדש רציתי לכתוב על הריקודים, אבל אז נזכרתי שיש לי דבר חשוב יותר להגיד: יאללה כבר, הגזמנו לגמרי! (לריקודים נחזור בהמשך)
נכנסו לאולם, כמה חברים יחדיו. זה לא מכבר ירדנו מאוטובוס שהגיע מהצפון הרחוק. האירוע המדובר היה חתונה של חבר, לא מאד קרוב, אבל בהחלט סוג של חבר. המלצרים עמדו בשורה, מחויטים ומסודרים, מתכוננים לבאות. איש עם חצוצרה ניגן מוזיקה חגיגית אבל אז התברר שהוא הסתנן לאולם כדי לגנוב אוכל והוא סולק בבושת פנים.
אחרי שנשנשנו אי אלו אגסים ביין או משהו דומה בצבעו שהוגש משום מה כמנת פתיחה במקום חומוס, זכורני שהמלצר ניגש אלינו ושאל מה אנחנו בוחרים למנה ראשונה. ואלו שתי ההצעות שעלו בגורל: "דג", פתח המלצר ואמר לקונית, "או........... ברווז?". מיד החלפנו מבטים, כל עשרת הסועדים הצעירים סביב השולחן. המבטים אמרו הכל, אבל אחר כך מיד נעננו ואמרנו פה אחד, לא בלי התרגשות: "ברווז!".
בחייכם, כמה פעמים אתם זוכים לאכול ברווז בחיים (בלי להכליל כמובן ברווזים עיתונאים)?
אמנם, אותו ברווז מצא את סופו כחלק מקלקול קיבה מתפרץ שנשאר אי שם ברחובות טבריה (ולא כאן המקום להאריך), אבל זה לא זה העניין כאן. העניין הוא שהגישו בחתונה ברווז. וזה היה ממש סתם, כי יכלה להיות חתנוה נורא יפה בלי ברווז, ובלי מלצרים שעומדים בבגדים מפוארים לקול השתאות האורחים.
מדי כמה חודשים, מתרגשת עלינו עונת חתונות חדשה. יש את העונה של החורף, את זאת זה הסתיו ואת זאת של הקיץ. וגם יש כאלה שמתחתנים באביב, אפילו שספירת העומר הופכת את העניין הזה ללא פשוט בכלל.
כל פעם שאני בחתונה, אני משתאה מחדש – למה צריך את כל הפאר הזה? נגררנו למעגל של ביצה ותרנגולת, שבו אנשים מביאים צ'קים בסכומים מופרכים כדי לכסות את עלות המנות ההולכת ותופחת שנבחרה כדי לכבד את האורחים שמביאים את הצ'קים המכובדים. ולאט לאט, הביצה נהיית ביצה זהב שמכניסים למעטפה ושמים בכספת, ואת התרנגולת מגישים בשום ודבש על מצע בטטה. אנחנו רודפים אחרי האירוע המפוצץ, זה שכולם יזכרו, עם מנות שעולות הרבה הרבה יותר ממה שבאמת סביר. כאילו שיש צורך בשלוש מנות, אחרי בופה שמספיק להאכיל את כל סומליה. כאילו שיש צורך בארבעה סוגי קינוחים, לא כולל אזור הגשה עצמית שבו אפשר למצוא עוד עשרה. כאילו שזה משמח את החתן והכלה, שאנשים יושבים לאכול כל הערב, ונהנים ממספר סוגי סלטים מופקע, שאת רוב מרכיביהם הם אפילו לא מכירים.
אלה לא רק מחירי המנות שהולכים ומאמירים עם הסטנדרט המתפתח, גם מספר האורחים הולך וגדל. עם כל המעגלים של הזוג וההורים, החתונות הן חתונות ענק, של 600 או 700 או 800 איש, שאת רובם החתן והכלה אפילו לא מזהים בלי אזכור מצד אביהם או אמם ("זה איציק מהעבודה שלי! איציק, אתה זוכר את איציק!". לא, אני לא).
סלחו לי שאני מכליל, לא כולם ככה; זה לא מכבר אחי התחתן בחתונה שבה מאה וחמישים אורחים בלבד, חתונת צהריים, נעימה ופשוטה. אפילו מאד מאד מיוחדת. ואני מכיר עוד כמה וכמה מקרים כאלה, אבל רובנו המוחלט לא נוהג ככה (וכן, אני מעיד גם על עצמי).
אז מה יוצא מכל הסיפור הזה?
1. הורי החתן והכלה מוציאים בערב אחד סכומים שהם חסכו לפעמים כמה שנים, ויכלו לעזור לזוג (או לעצמם, כמובן) בדברים אחרים.
2. כשאתה מקבל הזמנה לחתונה, אתה יודע שאתה כנראה בקושי תסגור את החודש. לא כל שכן כשיש לך באותו חודש שש חתונות, ובמגזר שלנו זה לא מקרה נדיר.
3. החתן והכלה, בלא מעט מקרים, רק מחכים שיסתיים הערב, כדי להתחיל את חייהם המשותפים. השואו הוא (הרבה פעמים) לא בשבילם, אלא בשביל ההורים, או המסביב, או השד יודע מה.
4. יש מקומות שבהם מגישים ברווז.
אני לא מציע לכל אחד איך לנהוג, בסופו של דבר, כל אדם ואדם עושה בכספו מה שנראה לו ראוי וצודק. אבל בחייאת – לפני האירוע הבא, תחשבו על הדברים. אפילו רק קצת. אפילו רק מאית מהזמן שאתם משקיעים בבחירת סידורי פרחים.
ומי ייתן ונחזור לאירועים קצת יותר צנועים ואולי אפילו יותר שמחים.
מזל טוב.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
