"ניצול עובדים נפוץ מדי בציונות הדתית"
את האוברדראפט, או את בעל הדירה שלי לא מעניין שבדיוק החלפתם הנהלה, ואתם רק מחכים לתשלום מלקוח, או שהשארתם בטעות את פנקס הצ'קים על הפלטה. מעסיקים, עשו טובה – תהיו בני אדם
הוריי החביבים תמכו בשיגעונות השונים שלי, והכי חשוב, היו לצידי ושמרו שהילד האמביציוזי שלהם לא ימצא את עצמו זרוק באיזו תעלה או יימכר לאורחת ישמעאלים מזדמנת.
כך הגעתי לעבוד בניקיון בניין מתפורר בן שלוש קומות. לפני שהתחלתי את העבודה, שאלתי בטלפון מה השכר, ונציג ועד הבית אמר שהוא מאה עשרים שקלים חדשים, טבין ותקילין. עיניי נצצו ופי חייך בחמדנות מתחת לפלומת-שפם-הבר-מצווה. מאה עשרים שקל לפעם! זה ארבע מאות שמונים לחודש, ובשנה... וואו.
הוריי היקרים, שהבינו דבר או שניים על העולם הכלכלי האכזר, פקפקו בדבר, וכראוי לחכמת האימהות יהודיות - צדקו. הכוונה הייתה מאה עשרים שקל בחודש, כלומר, שלושים שקל לפעם.
לאחראי מטעם הבניין, אף שהיה בעל כיפה (כן, היו לי קצת ציפיות מוסריות, הייתי תמים), לא הפריע להעסיק ילד בניקיון בניין כל עוד השכר כל כך נמוך ותושבי הבניין מרוויחים, ואף הקפיד שאנגב את האבק מהמעקה ואשטוף טוב טוב את חדר האשפה.
כילד, לא רציתי לוותר על העבודה, למרות שכבר אז הבנתי שלנקות בניין בן שלוש קומות, באופן יסודי (ואל תשכח סמרטוט יבש בסוף), תמורת שלושים שקלים, זה איך לומר, קצת ניצול. אחרי שלוש פעמים פרשתי אחר כבוד, והלכתי להתפרע עם תשעים השקלים שאגרתי בהרבה זיעה ועמל.
מאז למדתי, שלצערי, עבודת ה' לחוד, וכסף לחוד. לקראת סוף התיכון עבדתי מספר שעות בהעלאת תכנים לאתר אינטרנט של ארגון שעסק, תאמינו או לא, בפרסום מאמרים על אתיקה בעסקים. זה לא הפריע למנהל הארגון להבטיח לי פעם אחר פעם, שהנה, אוטוטו יוצא הצ'ק, ופשוט זה התעכב עד עכשיו כי הכלב אכל להם את המנהל חשבונות ומחפשים בגללים שלו את החותמת של העסק.
כולה מאה שקלים וקצת, אך הצ'ק טרם הגיע. עברו כבר שבע שנים, אני עדיין מחכה, החוב עדיין חי. אני רק מתלבט אם לעזור להם ולפרסם בעצמי מאמר על אתיקה בעסקים, מעניין אם ימצאו מי שיעלה אותו לאתר.
גם בעבודתי כעיתונאי, קרה לי לא פעם, שהייתי צריך להזכיר ולהתחנן במשך חודשים עד שקיבלתי את שכרי (לא פה, חלילה. אני מתחנן, אל תפטרו אותי!). ולא שהיה מדובר על סכומים אסטרונומיים, באחד המקרים היה מדובר על מאתיים חמישים שקל, (שווה ערך לעשר מנות שווארמה, או חצי מיכל דלק). אני חושב שהוצאתי את רובם על המאמץ לקבל את הכסף.
יבוא השואל וישאל, הרי זו תופעה שקיימת אצל כולם, ומה ראיתי להצביע על הציבור הדתי דווקא ולצעוק שהמלך הוא ערום, או לפחות מאד מאד לא צנוע. אז זהו, שמעניין לגלות, שלא בכל מקום נוהגים הסטנדרטים הנמוכים האלה, ומעניין, שהם נפוצים מאד במחוזותינו הסרוגים.
יקום הבחור שאבטח מחנה קיץ של תנועת נוער, או הדריך באיזה סמינריון, וקיבל את הכסף בזמן. תקום הבחורה שהדריכה בקייטנת "יראי שמיים" וקיבלה את שכרה מתי שהובטח לה. אמנם, יש שיפור משמעותי בשנים האחרונות, אבל זה לא מספיק.
רבותיי, זה שאנחנו דתיים ולא נעים לנו לדבר על כסף, זה דבר אחד, והוא בעייתי בפני עצמו. אבל זה לא אומר שאין אחריות למעסיקים לשלם את הכסף בזמן. אני מבין, שיש לכם בעיות תזרים (מדי שנה, מעניין. ודווקא לקרואסונים היה לכם את הכסף, בדיוק בזמן), אבל אם אני אגיד לבעל הבית שלי שאני פשוט מחכה לתקציבים ממשרד החינוך ולכן שכר הדירה ישולם עוד חודשיים לפחות, הוא ישלח מכתב מעורך דין ושכר הטרחה יצטרף אחר כבוד לסכום החוב ההולך ותופח.
את האוברדראפט בבנק לא מעניין שבדיוק החליפו אצלכם הנהלה, שאתם רק מחכים לתשלום מלקוח, או שהשארתם בטעות את פנקס הצ'קים על הפלטה.
תעשו טובה – תהיו בני אדם.
בשבוע הבא אעסוק בעוד נושא שמטריף אותי – עניין התשלום בשוטף + תקפוץ לי. היו ערניים, ואל תפתחו לזרים את הדלת.
נא להמתין לטעינת התגובות
