האלימות של אלוהים? חיונית והכרחית בעולמנו
"רק עולם ללא האפשרות של אלימות אלוהית יכול להגיע לממדי האסון הבלתי יאומן שמאיים כיום הטרור הגלובלי להשית על העולם". דב אלבוים כותב על יציאת מצרים של היום
בעבדות מצרים. כל החיים אתה מנסה לצאת מגלות מצרים ובכל יום אתה ממשיך לגלות שעוד יש הרבה מצרים לצאת מהם. כל יום צומח לו מצרי חדש בתוכי, יותר גדול ויותר חזק מקודמו. ואף על פי שכבר יצאתי פעם אחת ממצרים, אי שם בגיל הנעורים, אין אותה יציאה מלמדת אותי איך לא ליפול שוב לתוך מצרים. כל חיי אני נרדף על ידי המצרים, נופל וקם ונופל שוב בידי מצרים ממצרים שונים.
נופל במצרים של הכעס. הנה בא הכעס, אש שניצתה מעלבון, מחוסר כבוד שרחש העולם כלפיי. אש שהתחוללה מחולשה ומפחד והם הציתו בי את החרון ואת הרצון להרוג ולהשמיד את אלו שגרמו לי להרגיש כך. הנה לקח אותי הכעס לחוסר איזון, לפזיזות, למילים רעות, להשפלה, לאיום, לתוכחת שווא.
נלכד במצרים של הפחד. הנה הפחד יוצא ממקומו האפל, נוכחותו הייתה חרישית עד כה, שם בפינה של התודעה שלי, אבל הוא כבר גדל ומשתלט על עוד מרחבים בתוכי. זה הקטן גדול נהיה, והוא אומר: כולה שלי. כל תודעתך שלי, ואם לא תפחד לא תלמד, ואם אין אני לי – מי לי? ומי יבטח אותי בעת חוסר ביטחון? והפחד הגדול עושה אותך קטן.
נכלא במצרים של העצבות. עצבות - מה היא אומרת? מה לך כל העבודות והחוקים והמשפטים? מה זאת? מה כל הטרחה והעמל והמזימה והחכמה והרי הכול, הכול הוא רק פיתול כמעט חרישי של עצב קטן בתוך האינסוף הגדול. כל הייסורים של האדם בעולמו, תקוותיו, תוכניותיו וביצועיו, הם רק קמט קטן שנתפשט בתוך ההוויה, לכל היותר שיר שהרעיד נימי נימין שלעולם לא יישמעו בקול המנגינה.
מתבזבז במצרים של התאווה. אני לוקח את הרצון שלי, אותו יש שחי בתוכי ויוצר ממנו רצון שהוא רק כל הזמן הב הב! התאווה רוצה לה עוד, והפחד מצדיק אותה, והכעס יבוא כשהיא לא תסופק, ואחר כך תבוא העצבות ותרפה את הידיים, ותיקח אותו שוב אל הרפיית הרצון והפיכתו לתאווה, לרצון של הב הב.
דואב את המצרים של הכאב. כל המצרים השונים והמשונים של עולמות הכאב. הוא יכול להיות פולח ובוקע, חד ממדי, ברור כמו סכין, כמו אמת עירומה, אך הוא יכול לבוא עמוק, שחור ודומם כמו תנין גדול, נחש-בריח עקלתון שרובץ על היאור, וכוסס ותוסס בשקט ושואב את כל הכוחות כולם בלי שנדע, בלי שנשים אל לב, כיצד כל חיוניותי נבלעת בשחור קשקשיו ואין מידו מציל.
מתגלגל במצרים של הצרות. הנה צרה בעקבות חברתה באה. הנה שגיאה מגלגלת ומולידה מעצמה עוד שגיאה, שקר קטן הופך למכשול גדול, עיוות צדדי הופך לדרך ראשית. כל צרה צרורה בחברתה וכל אחת מהן טוענת לזכותה במקום משלה. נזק ותקלה ומכשול חוברים אלו לאלו ומזמרים ביחד כאילו הם מנגינה ערבה.
נתפס במצרים של דינים. רשת צפופה נפרשת על תודעתי ומנתבת אותה אל הדינים, השיפוט והביקורת, הרוע והרע, הפתלתלות ונפתוליה, כל דבר עובר מול עיניי כמו צועק חוסר, עונש וכיעור. כל תלונה, כל צעקה, נשמעות בתוכי שוב ושוב לבלי גבול. דינים מרשיתים את עיגולי עיניי, כוורת רוחשת של זמזומים קובלים ומסיתים. זה לא! זה לא! זה לא זה!
ואז מגיע חצות הלילה. המצרים האלו כבר חצו אותך לגמרי. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַהוי"ה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שמות יב). לרגע אחד, באמצע הלילה, באמצע חייך, מתחילה ההתמוטטות של כל הבכורות האלה שהתגבשו למצרים בתוכך, מהבכור של הכעס והגאווה ועד הבכור השבוי, הנרפה, המעוך והמתרפס שבתוך הבור. אפילו בכורות הבהמה שלך, שכל מה שהם רוצים זה שתאכל ועוד ועוד עד שתתפקע בטנך. כולם מוכים ונבקעים על ידי ההוויה, רק כך תוכל לצאת מהם. יציאת מצרים מתחילה בעצם במכת בכורות. שבירת התבניות הראשוניות כל כך בתוכי מרמזת את תחילתו של המסע הגדול אל חירותי.
אלימות אלוהית. הפילוסוף עדי אופיר לא רואה כך את הדברים. בעיניו הכאת הבכורות המצרים נועדה כדי לקנות "בעלות על כל בכור עברי ועל בכורי הצאן של העברים [...] החיסול וההימנעות מחיסול הם שני פנים של העוצמה האלוהית והם מוכרחים להתקיים יחד, כשני פניו של פוטנציאל ההרס האלוהי" ("אלימות אלוהית" – שני חיבורים על אלוהים ואסון, הוצאת ואן-ליר והקיבוץ המאוחד, תשע"ד, עמ' 95).
עדי אופיר, ללא ספק אחד הפילוסופים המעניינים יותר שחיים כאן בארץ, לקח על עצמו משימה כבירה. בספרו החדש "אלימות אלוהית" הוא בודק את נושא "הרוע" החביב עליו, אבל הפעם הוא מתבונן באלימותו של אלוהים בסיפורי התנ"ך. אופיר קרא בעיון את כל חלקי התנ"ך וגיבש מסקנות מרתקות על התיאולוגיה של הכוח הפוליטי המופעלת בהקשרו של אלוהים. אלוהים של התנ"ך משתמש באסונות ומעשי הרג רבים המונחתים על בני האדם מדי פעם כדי לגרום לפחד וכתוצאה מכך לציות. מתווכיו של אלוהים – הכהנים, הלוויים והמתווכים האחרים - משתמשים בנפנוף באפשרות האסון והאלימות האלוהית כאמצעי שליטה עיקרי.
זווית המבט הזו על המקרא כמובן איננה מקורית לגמרי, וכבר כתבו על כך יפה ארי אלון בספרו "בא אל הקודש" (הוצאת "ידיעות ספרים") ועוד מעטים וטובים, אבל המסקנה של אופיר אלגנטית וקונקרטית. כי רק ממבט ראשון בספר המיוחד הזה אפשר לחשוב שעדי אופיר בא לקלל. בקריאה עמוקה יותר הוא בעצם מברך ומגיע למסקנה שמעשים אלימים אלוהיים או יצירת תחליף לאלימות הזו בעזרת הקרבת הקרבנות בבית המקדש, "אף שהם מרבים אלימות, הם בסופו של דבר חלק מן המנגנון לריסונה". כמה מפתיע: האלימות המקראית הופכת לחיונית והכרחית בעולם חפץ קיום. רק עולם ללא האפשרות של אלימות אלוהית יכול להגיע לממדי האסון הבלתי יאומן שמאיים כיום הטרור הגלובלי להשית על העולם.
המאמר פורסם השבוע במגזין 'ערב שבת'
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
