אנחנו לא זקוקים להכרה פלסטינית במדינה יהודית
דרישתנו להכרה פלסטינית במדינה יהודית היא כל כך מוזרה, שהיא מעוררת תחושת אי-נוחות פסיכולוגית חריפה
לו הייתי אני יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עאבס, הייתי מגלה גמישות רבה ביחס לדרישתו של ראש הממשלה. בסדר, מר נתניהו, מדינת ישראל היא מדינה יהודית. אבל תגיד לי בבקשה, מה זה אומר בדיוק מדינה יהודית? לדעת את התנ"ך בעל פה? לעשות חוג תנ"ך?
דרישתנו להכרה שכזו מעם זר היא כל כך מוזרה, שהיא מעוררת תחושת אי-נוחות פסיכולוגית חריפה - איך יכול ראש ממשלת ישראל לדרוש הכרה ביהדותה של המדינה ממישהו זר, מבן עם זר, שהיה העם היחיד באלפיים השנים האחרונות שזכה להיפגע מאתנו באופן כל כך קשה? האם ראש הממשלה עצמו יודע בכלל מה הכוונה במילה יהודית? האם החברה הישראלית עשתה את הבירור הנוקב של משמעות יהדותה, שהיא כבר יכולה לדרוש הכרה בכך מאומות העולם ומבני דתות אחרות? האם יכול להיות שראש הממשלה כל כך לא בטוח ביהדותה של המדינה שהוא זקוק להכרה בכך מהאויב?
אני בטוח שאף אחד מכם לא חושד בי שאני מתנגד לכך שיהיה למדינת ישראל אופי יהודי מובהק. מדינת ישראל היא בעיניי ההמשך העמוק והישיר ביותר לתרבות היהודית בת אלפי השנים והתמורות. אבל כאשר אני שומע שהדיון החשוב הזה הופך על ידי ראש הממשלה לדיון מדיני, בינלאומי, חלק ממשא ומתן קריטי בינינו לבין הפלשתינים, אני מרגיש שמדובר בבדיחה תפלה שאינני רוצה בה חלק.
אינני מעוניין במדינה יהודית אם זה אומר להמשיך ולהפקיד את הסמכות על הזהות היהודית בידי חבורה של עסקנים פוליטיים ממשרד הדתות והחינוך, המשויכים רק לזרם אחד בלבד של היהדות. אינני מעוניין במדינה יהודית שמטפלת כל כך גרוע בגרים שבאים למצוא בה מקלט ועבודה. אינני מעוניין במדינה יהודית שראש הממשלה שלה מעז לחיות חיי מותרות על חשבון משלמי המיסים, בניגוד גמור לרוח היהדות. אינני מעוניין במדינה יהודית שבה יש רק קול אחד בלבד, מנוון ושיכור כוח, הקובע בלעדית מהי יהדות.
אז אם יהדותה של המדינה כל כך חשובה לנו עד שאנו מתעקשים שאויבינו יכירו בה מראש ולמפרע, מדוע אנחנו מתייחסים אליה באופן חסר רצינות כל כך? במקום לבזבז זמן ומשאבים על כל מיני חוקים נואלים שיקבעו את זהותה היהודית של המדינה בחוקי יסוד וחוקים אחרים, אולי הגיע הזמן שנשקיע את אותם משאבים לפחות ביצירת שיח ציבורי עמוק ונוקב בין כל הזרמים והשותפים לעיצוב היהדות בארץ ובעולם וננסה לברר לעצמנו מה בדיוק משמעותה של היהדות במדינתנו?
אולי נגלה פתאום שהיהדות יכולה להיות לא רק תורת גזע מחמירת פנים, אלא תרבות שיודעת לקבל את הגר, האלמנה והיתום גם אם הם לא באים בדיוק מהעיירה שלנו. אולי נגלה שיש לנו תרבות שיודעת לעורר לחשיבה מקורית ולא מקובלת ונצליח להעתיק את הדגם הזה לבתי הספר שלנו. אולי נגלה שהיהדות יכולה להיות בסיס לתפיסות מוסר מתקדמות וחדשניות שעוד לא נוצרו ונֶהגו כמותן. אולי נגלה את הערכים העמוקים של החירות שעומדים בבסיסה של היהדות ונהיה מדינה שמייצאת שלום ושיתופי פעולה במקום יצרני נשק ומדון. כשנהיה מדינה יהודית מסוג זה, כבר לא נזדקק שגורמים חיצוניים יכירו בנו ככאלה, כי גם אויבינו ירצו פתאום להיות בעצמם מדינה יהודית.
איך יכול להיות שעם שיצא הרגע משעבוד לחירות, שראה את עשר המכות, את בקיעת ים סוף, את עמוד האש והענן, את המן שיורד מן השמים, את הקולות היוצאים מתוך האש הבוערת על ראש הר סיני - איך יכול עם כזה כבר למחרת בבוקר ללכת וליצוק עגל מזהב, לכרכר סביבו ולשיר לפניו: "אלה אלוהיך ישראל אשר הוציאוך מארץ מצרים"? מילא לרקוד סביב אליל מזהב, אבל להגיד שהוא זה שהוציא אותם מארץ מצרים? התירוץ השגור על ידי הפרשנים, שמדובר בנפילה אלילית של בני ישראל, סתם רגרסיה פסיכולוגית לאלוהי מצרים שאליהם בני ישראל היו רגילים, לא ממש מתקבל על הדעת.
אולי הסוד נמצא בהגדרה של עגל הזהב כ"עגל מסכה", תבנית קפואה. וזאת לעומת ה"פנים בפנים" שמתאר את התגלות אלוהי ישראל במעמד הר סיני. הפנים האנושיות משתנות כל הזמן לאורך כל החיים ומתעצבות מחדש בכל רגע נתון. המסכה קופאת לנצח. לבני ישראל ניתנה אופציה לבחור בחיי חירות, חיים שבהם הם מעצבים את דמות האל והוא מעצב את דמותם שלהם וחוזר חלילה. אלוהים חיים, שאיננו מתנוון לעולם, כי מאמיניו אינם מתנוונים, והם כל הזמן עסוקים בעיצוב תרבותם באופן מתחדש. אבל לבני ישראל זה היה קשה מדי. הם אמנם רצו את אלוהי ישראל, אבל רצו אותו יצוק מזהב. קפוא. סטטי. לא משתנה. הם רצו יהדות, אבל לא יהדות דינאמית, משתנה, מתעדכנת ומעוררת. הם רצו ועדיין רוצים כנראה יהדות כזו שאפשר לישון בתוכה.
המאמר פורסם במגזין "ערב שבת" מבית "מעריב"
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
