מת-לא-מת: למה שרון נפל לתרדמת?
תהליך פטירתו של שרון מן העולם הזה, מזכיר מוות של אלים: ארוך, מייסר, מסתורי ומעורר הרבה שאלות
קשה לנו לתפוס כי אדם כל כך גדול נופל כתוצאה ממשהו כל כך יום-יומי ומצוי כגון שבץ מוחי. אנשים בסדר גודל כזה מתים בדרך כלל על חרבם, מכדור שהם יורים בעצמם, מקליעים של מתנקשים, אבל סתם משבץ שנגרם ככל הנראה מהחלטה רפואית שגויה? ככה? ככל אדם?
זאת אומרת, המכה שהפילה את אריאל שרון הייתה סתמית וחסרת אופי אישי, אבל תהליך הפרֵדה שלו מן החיים היה ארוך ומסתורי באופן תמוה, כאילו למישהו כאן מאוד קשה להיפרד. ובכלל לא ברור האם לאריק קשה להיפרד מהעולם, האם לבניו קשה להיפרד ממנו, או שלכולנו קשה, לכל הישראלים ששנאו או אהבו או העריצו, לכולנו קשה להיפרד. כי מכל עבר אנחנו רואים ש"דור הנפילים" שלנו נגמר. מנהיגים-נפילים כבר לא קיימים בשום קבוצה משמעותית בציבוריות הישראלית. נפילי החרדים הלכו לעולמם – גם מהצד המזרחי (הרב עובדיה יוסף) וגם מהצד האשכנזי (הרב אלישיב והרב אוירבך). ומן הצד החילוני גם כן, אין מי שיגרד את עוצמות הכריזמה והיכולת שהיו בידי אריאל שרון כמצביא, פוליטיקאי ואיש עשייה.
מסרבים לקבל. ומאפלת הלב פתאום מתגנבות מחשבות משונות: אבל אולי זה בדיוק הפוך? זה לא שלא משחררים אותו, אלא שיש משהו בצד השני שמסרב לקבל אותו? אולי בכלל זהו אותו "פולסא דנורא" שעשו לו כמה חודשים לפני האירוע המוחי, וזה בכלל מה שהפיל אותו. בכל זאת, היו שם כמה אנשים שרצו מעומק לִבם במפלתו המוחלטת של האיש האשם בעיניהם בחורבן הנורא שהוא קרא לו "התנתקות", והם עשו כל מיני השבעות מאגיות עם שמות של מלאכי חבלה וכל מיני כישופים כאלה ואחרים, אז אולי בכל זאת הדברים האלה פועלים?
אבל לא. אנחנו לא באמת מאמינים שה"פולסא דנורא" הזה עובד. אנחנו לא מאמינים שבני אדם יכולים בכוח תפילותיהם ורצונותיהם להרוג בן אדם אחר. אבל עדיין, אתה אומר לעצמך, בלי אמונה במאגיה, בכל זאת, כל כך הרבה כאב נגרם לאנשים כתוצאה מהתנהגותו של אריאל שרון במשך שנות חייו (מלחמת לבנון וההתנתקות מן הצד היהודי, ואין סוף מקרים מהצד הערבי) אז מה יש להתפלא שהאנרגיה הזו באה ופגעה בו, הכול מבחינה קארמתית כמובן.
אבל כל זה לא מסביר את דעיכתו האיטית והבלתי נתפסת של האל שנפל. שמונה שנים הוא מוחזק חי-מת על ידי מכונות ופלאי הטכנולוגיה הרפואית, חסר הכרה, מת-לא-מת. איך אדם בגיל כזה מצליח לשרוד הידרדרות שכזו במצב בריאותו במשך שנים רבות כל כך, ולמה? שהרי בין אם אתה מאמין בהישארות הנפש ובין אם לאו, זה לא נותן לך מנוחה. כי אם יש חיים לאחר המוות, מדוע לא עבר אריאל שרון בקלות מעולמנו לעולם האחר? האם הוא לא רוצה? האם בעולם האחר לא רוצים אותו? האם זה חלק מהגמול המחכה לאדם?
זהו זה. ושמא ישנו מצב שבו אתה נשאר בין המתים והחיים ואתה בעצמך לא מסוגל להכריע לאן ללכת. כי לאנשים עוצמתיים כל כך יש מצד אחד רצון עז להיאחז בחיים, אך מצד שני יש כבר רצון לוותר על קיום סתמי וחסר פשר וללכת הלאה. ואם אין חיים לאחר המוות וברגע שתודעתנו נכבית אז נגמר הכול, אין יותר כלום, אז למה? למה היה צריך לחכות כל הרבה שנים? בשביל מה? הרי המוח כבר מזמן ניזוק באופן חסר תקנה? האם שגו הילדים בהשארתו בחיים באופן מלאכותי או שצדקו? ומי אנחנו בכלל שנשפוט?
וכל הזמן ממשיך להתנגן במוחי המשפט שאני מכיר מאז ילדותי ממודעות הפטירה השחורות והגדולות של רבנים ואנשי שררה: "ניצחו אראלים את המצוקים". ועכשיו משפט זה מבקש להישמע גם כ"ניצחו אריאלים את המצוקים". שמונה שנים נלחמים כאן מול עינינו האראלים עם המצוקים. ופתאום אני מנסה להבין מהו בכלל מקורו של המשפט התמוה הזה.
התלמוד (בבלי כתובות, קד, א) מספר מעשה מסתורי על תהליך פטירתו של גדול חכמי המשנה, רבי יהודה הנשיא, עורך ששת סדרי המשנה וגם אישיות פוליטית עוצמתית וכריזמטית שנשאה את מנהיגותה ביד רמה. כאשר חלה את חוליו שימות ממנו (מחלת מעיים כלשהי, לפי הדיווח התלמודי), היו מתפללים חבריו החכמים לרפואתו באופן קבוע. אלא שיום אחד, כאשר ראתה שפחתו המסורה את הייסורים העוברים עליו בכל פעם שהוא יוצא להתפנות, החליטה שזהו זה – עלתה לראש הגג ואמרה לחכמים: "עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי – יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים [וימות, ד"א]". אף על פי כן לא הפסיקו החכמים להתפלל עליו. זרקה השפחה כד מהגג על ראשם כדי שיפסיקו. הפסיקו לרגע ואז הוא מת. קרא עליו החכם בר קפרא: "ניצחו אראלים (מלאכי מעלה) את המצוקים (החכמים, עמודי הארץ) ונשבה ארון הקודש".
שימו לב באיזה שלב מוקדם כבר מבקשת שפחתו האוהבת של רבי יהודה הנשיא את חבריו לשחרר אותו. כבר בשעה שהיא רואה את ייסוריו כשהוא הולך לשירותים. לא חסר הכרה. לא משותק. כבר משלב הייסורים היא מבקשת שייתנו לו ללכת הלאה. ושימו לב מה היא עושה כשהם מסרבים – זורקת עליהם כד מהגג. והיא איננה מקבלת גינוי על כך. אדרבה, מעשיה זוכים להנצחה רבתי כאשר החכם בר קפרא משתמש במילותיה כדי לבשר את הבשורה לעם ישראל: "ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
