המירוץ אל הישיבות התיכוניות
הדרכה להורים, תרגולים לילדים ומתח שרק הולך ומתעצם עד לתוצאות. אלפי הורים וילדים מתמודדים כל שנה עם מסכת המיונים לישיבות התיכוניות. ככה זה מרגיש מבפנים
זר לא יבין על מה המהומה. גם בתוך המגזר יש רבים שלא חווים את התופעה. אבל אני, שעברתי זאת עכשיו כבר בפעם השלישית, והפעם בכפולה, בתוך עמי אני יושבת, והחלטתי לשתף אתכם בימים הלא-קלים שהם מנת חלקם של נערים והוריהם (אולי גם נערות, עוד אין לי) ברחבי הארץ, שעומדים לסיים בית ספר יסודי וחטיבה, ומחליטים השנה על דרכם הלאה. כלומר לאיזה ישיבה תיכונית יילכו. ואם חשקה נפשם ללמוד אי שם בישיבה עם אופי (ושלא במקרה בשל אופייה הייחודי גם לא כל כך קל להתקבל אליה), צפויה להם תקופה לא פשוטה.
פחות או יותר איך שעוברים את הבר-מצווה נכנסים לכוננות. מערכי שיעור שלמים מועברים בבתי הספר. ערבי הדרכה להורים. הילדים-הכמעט-נערים טוחנים ביניהם את היתרונות והחסרונות (ולא פחות מזה את התדמית) של כל ישיבה. מותר להם לבחור רק שלוש (כך באתר הרישום של מינהלת החמ"ד).
הם נכנסים לאתר ורושמים. המתח יוצא לדרך. הם נבחנים בחינות ארציות במתמטיקה ועברית. המתח מתחיל לטפס. הם מתבקשים לשלוח צילומי תעודות. המתח גובר. הם נדרשים למלא שאלונים ואפילו לנסח קורות חיים (!). המתח עולה קומה. הם מוזמנים לימי ריאיונות ומבחן בגמרא ולפעמים גם סיור מתוצפת. המתח גואה.
ואז מחכים. עד שמתחילות להגיע התשובות. וכאן המתח מגיע לשיאו.
יש מי שמקבלים מיד תשובה חיובית. ויש שלא מקבלים אף תשובה עדיין. יש שקיבלו תשובה שלילית. יש שקיבלו "המתנה". יש שמאושרים ויש שבוכים ויש שמחכים מתוחים. "אמא, תתקשרי", הם שוב ושוב מבקשים. ויש הורים שנלחצים, יש שמרימים עוד ועוד טלפונים, ויש שפוכרים אצבעות בשקט ולא יודעים מה לעשות. ובאיזה שהוא שלב אי אפשר שלא לשאול, ריבונו של עולם, מה קורה פה, הם רק ילדים.
לא, לא זכיתי לגדל בנים שהתעודות שלהם בגיל הזה מעוררות שריקות התפעלות. אני חייבת להודות שהם אפילו לימדו אותי שכל מיני צירופי מספרים שלא חשבתי שיכולים להופיע בתור ציונים על גבי מבחנים, אכן יכולים. (12 למשל, אם הסתקרנתם). וגם אני נאלצתי לקחת נשימה עמוקה ככל שהתקרבה התקופה הזו, והתפללתי שזה לא יהיה כל כך קשה (למרות הציונים), שנעבור את זה בשלום. ריבונו של עולם, ביקשתי, כבר איתגרת אותי עם התאומים האלה מהרגע שנולדו, הפעם בבקשה תקל עליי קצת.
האמת, עם כל המיני-טירוף הזה, אינני יכולה לבוא בטענות לאיש. הרבה שיפורים נעשו בתהליך הזה בשנים האחרונות. אם עד לפני כמה שנים כל ילד נסע להיבחן במשך שעות
אבל מה שכן למדתי, זה שלמרות שזו תקופה ממש לא נעימה (ואני נושמת לרווחה שיש לי כמה שנים טובות עד הפעם הבאה), בכל זאת כל הקושי הזה הוא הזדמנות חשובה מאין כמותה. הזדמנות ללמד את הילדים-נערים האלה על ההתמודדויות של החיים. ביחס למה שעוד נכון להם, ההתמודדות הזו כנראה שלא תירשם בין הקשות בספר דברי ימיהם. אבל אולי היא תציב תשתית נכונה לאיך מתמודדים. וזו הזדמנות לשדר להם איך מפחיתים מתח. איך שומרים על פרופורציות. איך מאמינים. וזוכרים שמישהו למעלה מכוון את הכל. ומה עושים כשלא מקבלים משהו שמאד מאד רוצים. ואיך מתמודדים עם כישלון. ואיך לא מאבדים שליטה ולא נהיים היסטריים ולא מתבכיינים ולא מאשימים את כל העולם.
כי ברוב הפעמים שזה יפגוש אותם, אנחנו כנראה לא נהיה לידם. והפעם הם כן, הם אתנו לידינו. והחיים הרי בסופו של דבר, מלאים זירות התמודדות לא פשוטות. אז בין אם הם התקבלו למה שהם הכי רצו ובין אם לא, הם יכולים לצאת מהתהליך הזה מחוזקים, אם אנחנו נחליט שהם ייצאו ממנו מחוזקים.
ועוד דבר טוב אחד אני יודעת בהקשר הזה. משהו השתנה בעולם הישיבות התיכוניות, בהשוואה למה שאני זוכרת כשהייתי בגיל הזה. הישיבות היום הן משהו אחר, לפחות אלה שאני מכירה. יש בהן כל כך הרבה אהבה והילדים פשוט אוהבים את הדמויות שמחנכות אותם. יש בהן כבוד, ואמון, והן מצמיחות ומעצימות ומבגרות. וזה בעצם מה שחשוב.
המאמר פורסם בבלוג "מתנחלות ברשת"
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
