חרדי מסביר: למה אני לא מציין את יום השואה
חלק ניכר מקורבנות השואה היו דתיים וחרדים ובכל זאת - החרדים בחרו לדחוק את יום השואה הצידה. למה? הנה כל הסיבות. דעה
אולם בעוד אצל הציבור הכללי זכרון השואה עומד בצמוד לגבורת הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, כמו התאריך, כ"ז בניסן, שנבחר לציון מרד גטו וורשא, העין החרדית תשים את הדגשים על גבורת נפש מסוג אחר. כמו אותם תלמידי ישיבה חסונים שעמדו בסמוך לקצין נאצי שהשגיח עליהם. כאשר האחד לחש לרעהו כי הם יכולים לגבור עליו ולברוח, השני היסה אותו: "אם נהרוג אותו, הנאצים יוציאו להורג עשרה יהודים אחרים כנקמה. האם מותר לנו לגרום לדם הזה?"
בכלל, השואה היא הסיפור האנושי הגדול ביותר בהיסטוריה. מספר הספרים שנכתב על השואה כפול מזה שנכתב על "אם כל המלחמות" – מלחמת עולם השניה עצמה. אי אפשר ואסור לגמד את סיפור ההתנגדות של קומץ זעיר מול מכונת המלחמה הנאצית, אולם בלתי אפשרי להשוות את סיפור זה עם סיפור הכחדתו של שליש מעמנו, הפשע האנושי הגדול בהיסטוריה. גם שמו הרשמי של היום הזה, "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", כורך יחדיו את גבורתם של ששת המליונים שצעדו לתאי הגזים כשתפילת "שמע ישראל" על פיהם, יחד עם כיסי ההתנגדות בוורשא. האם אין הוא עושה עוול בכך לאותם המליונים?
הם לא צעדו "כצאן לטבח" הם עמדו בגבורה חד-היסטורית. אם השמדת יהודי אירופה הוא העוול האנושי הגדול ביותר, הישרדותה של הנפש היהודית הינה הגבורה האנושית הגדולה ביותר. סבתי סיפרה לי שבגטו וורשא הדבר היחיד עליו יכולת לחשוב הוא: "איך להשיג עוד לחם", אולם דווקא בתוך התוהו הזה היא ישבה יחד עם קבוצת בנות שעסקו בלימוד תורה ותיקון מידות הנפש. "זו היתה התקופה היפה בחיי", סיפרה בסרט תיעודי שנערך בנושא. חוקרים יודעים לספר על מערכת הרווחה שקומה שם, בתוך האין הגדול. שליש מיהודי גטו וורשא הציל שליש אחר. האם עשינו די לשימור הגבורה הזאת?
בה במידה שאין מילים לתאר את עוצמת הרוע האנושי של הנאצים, אין מילים לתאר את עצמתו וגבהות קומתו של אב יהודי אשר ניגש לשאול את הרב, לאחר שהנאצים חטפו את בנו והעמיסו אותו על משאית, האם מותר לו להציל את בנו. כאשר הוא יודע שהנאצים יקחו במקומו ילד יהודי אחר למלא את מכסת הילדים. הרב אושרי תיאר את השאלה הנוראה בספרו שחיבר לאחר השואה וכותב כי לא יכול היה להשיב לאב דבר.
הרב יוסף שלמה כהנמן מפוניבז', שאיבד את קהילתו ורוב משפחתו במחנות, עלה ארצה בדרך לא דרך במהלך המלחמה. הוא סבר שאין די במצבות דוממות לשמר את זכרון השואה, רק להקים מחדש את המפעל התורני שאבד שם יוכל לשמר ולחיות את זכרם. את ישיבת פוניבז' בבני ברק הוא הקים בימים בהם הישוב היהודי בארץ חרד מצבאותיו של רומל שהתקדמו לכאן בקצב מדאיג. על בניין הישיבה תמצאו את הפסוק "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש", ואחד מבתי המדרש נושא עד היום את השם "אוהל קדושים". תלמידי הישיבה יהגו בחידושי התורה שהותירו רבי אלחנן וסרמן הי"ד והגאון רבי מנחם זמבה הי"ד שנרצחו בשואה, אולם בהיכלי הישיבות הם חיים היום יותר מאי פעם.
הכותב שותף בפרויקט 'דוסים'
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
