המיתוס: ערב יום כיפור הוא חג הדברים השוליים
מסורת ספרותית שראשיתה בתלמוד הבבלי, המשכה בספר הזוהר ובסיפורי חסידים וסופה בש"י עגנון מתמקדת דווקא ביממה שלפני היום הקדוש בשנה, כיום שבו חשוב לזכור את הדברים הנראים לנו כשוליים
"אחרי שהחריבו האויבים את ביתי, לקחתי את בתי הקטנה על זרועותי וברחתי עמה לעיר. בחיפזון ובמנוסה רצתי מנוסת אימים ובהלה לילה ויום, עד שהגעתי שעה קודם חשיכה של ערב יום הכיפורים לחצר בית הכנסת הגדול..." במלים אלו נפתח "עם כניסת היום", אחד מסיפורי ערב יום הכיפורים של ש"י עגנון המפוזרים בין כתביו של הסופר המפורסם. כדרכו, עגנון לא מסביר בהמשך הסיפור מיהם האויבים, איזו שנה זו ומהו הפירוש לכל העלילה המשונה שהוא טווה. אבל השאלה הגדולה היא – למה עגנון בחר לעסוק דווקא בערב יום הכיפורים בכמה מסיפוריו, ומדוע תמיד היום הזה מתואר כיום של תוהו, יום שבו דברים לא מתחברים ובאוויר עומדת תחושה של החמצה?
כבר בתלמוד הבבלי ערב יום הכיפורים הוא זמן טעון ומעניין במיוחד. אחד המוטיבים של הסיפורים התלמודיים העוסקים בזמן זה, נוגע לתלמידי חכמים שנמצאים כל השנה בבית המדרש, הרחק ממשפחתם, וחוזרים לביתם רק בערב יום הכיפורים. בדרך כלל בסיפורים אלו הסוף מר: האישה מתה מרוב הפתעה על שובו של בעלה, החכם מגלה שיש לו ילדים ושהוא לא מזהה אותם בגלל שרחק מביתו או שהוא פשוט שוכח להגיע הבייתה ביום זה ומת כעונש על שכחה זו. התמה ששוזרת את הסיפורים האלו נוגעת לדיכוטומיה שבין חיים של לימוד תורה והקדשת החיים לעבודת האל לבין חיים חומרים בחיק בני המשפחה. המתח בין אורח חייו של החכם, הכולל ריחוק מהווית העולם הזה והסתופפות בקרב קהילת עובדי האל, לבין עולם החול, הכולל גם מחוייבויות רגשיות, מצטייר במלוא עוצמתו דווקא בערב היום הקדוש ביותר.
עובדה זו מעניינת משום שיום הכיפורים אמור לייצג, כפי שהוא מייצג כיום בעיני רבים, את שיאה של העבודה הרוחנית: היכולת להיכנס לפני ולפנים, או לכל הפחות לשחזר את אותה כניסה שנכנס הכהן הגדול בזמן המקדש בתפילה, בעבודה פנימית ובתחושת הקהילה. ניתן לומר שהמתח והחרדה המלווים את תהליך ההכנה ליום הנורא, הכוללים היטהרות, אמירת סליחות, חשבון נפש וחזרה בתשובה, פועלים בעיקר בתחום שבין אדם למקום, בגרעין המיסטי של הדת, שהיא לב ליבה של האמונה. אלא שה"התמתחות" כלפי מעלה, עשויה להוביל לניתוק מהקרקע – שכחת בני המשפחה והתעלמות מכל מה שנראה שולי וזניח. המתח הרוחני גורם לקצרים עם הסביבה הקרובה והמיידית, הלחץ משעון החול לקראת כניסת היום מתורגם ל"חרדת קודש" לא בריאה שגוררת פיצוצים וחוויות מביכות.
גם בסיפורו "פי שניים" מתאר עגנון את המציאות המבלבלת של ט' בתשרי: "אותה שעה לא התקנתי עצמי ליום הכיפורים", פותח הסיפור שמתאר אדם הקרוע בזמן, במקום ובנפש. קרוע בין עולם הקודש הממתין לו בבית כנסת, לבין עולם הטבע שבחוץ, הכולל את הנוף המדברי של ירושלים; קרוע בין יום הכיפורים הזה לבין יום הכיפורים "לא של שנה זו ולא של שנה שעברה ולא של שנה שלפני שנה, אלא של ימים שהייתי בן שבע או בן שמונה"; ובעיקר קרוע בתוך עצמו בין הרצון להתפלל לחוסר הרצון להתפלל. הדיכוטומיה בין עולם הקודש לבין עולם החול, המוצגת בסיפורי חכמים כהתרסקות של האיש הקדוש לתוך המציאות החומרית, הופכת אצל עגנון לסדרת הרהורים בין מציאות לדימיון המתרחשת אף היא בערב יום כיפור. לפני הכניסה לזמן הקדוש ולמרחב הקדוש (בית הכנסת) ולפני הכניסה פנימה לנפש האדם, עגנון מתאר את המצוקה של התודעה שזוכרת שמעבר להצהרות האמונה הרבות הנשמעות ביום כיפור קיימים גם קולות אחרים שמושתקים ביום הקדוש ונדחקים מחוץ לבית הכנסת. בתוכם כולל עגנון גם את הנוסטלגיה לגן העדן של הילדות בו "הייתי חלק מהנוף, היום אני אורח". הגעגוע לזיכרון הניגונים שלא ישוב, לתחושת ההוד וההדר הנעלמת עם התבגרות האדם וההכרה שלו בכך שהחיים מורכבים מטוב ורע, אור וחושך.
במאמרו המונומנטלי "זוהר וארוס" מתאר פרופ' יהודה ליבס את חשיבותו של יצר הרע ביצירה הרוחנית ואת הבעייתיות שבניסיון להתנתק מיצר הרע כחלק מהניסיון לגעת בקודש. הדמות המייצגת את הכשל הזה היא דמותו של איוב, שבמיתוס הזוהרי הפכה לייצוג של אדם שמחובר רק ל"לב אחד" מתוך שני הלבבות שניתנו לאדם: "כך מוצא הזוהר תשובה לבעיית ספר איוב שנענש אף שלא חטא. בעיני הזוהר, עצם ההתרחקות מרע וחטא היא היא חטאו של איוב. איוב היה "סר מרע" שלא רצה כל עניין עם סטרא אחרא, ובכך עורר עליו את קנאתו", כותב ליבס. לפי הזוהר, טעותו של איוב שקבל על חוסר הצדק האלוהי היא שהוא היה "טוב מדי" ולא נתן מקום ליצר הרע (השטן) בחייו. איוב הוא הצדיק שלא חטא, דמות מופת חד פעמית. אלא שביתרונו של איוב טמונה מפלתו. השטן הפגוע מיהר לתבוע את עלבונו בפני הקב"ה וקיבל רשות לנסות את איוב בייסורים נוראיים. הסברו של הזוהר מתיישב עם המצווה להקריב שני שעירים בערב ים הכיפורים, האחד בתוככי הקודש והשני בארץ גזרה הרחק ממקום יישוב. שעיר אחד לה', והשני לעזאזל.
למעשה, הסיפור הזוהרי הוא עיבוד של סיפור חזל"י קדום יותר המובא במסכת קידושין, אודות פלימו, חכם יהודי שנהג לומר בכל יום "חץ בעיני השטן", משפט המבטא התגרות מפורשת ביצר הרע. השטן החליט ללמד את פלימו לקח ובערב יום כיפור הגיע לביתו בדמות עני מרופט חסר נימוסין, ודוחה למראה. פלימו, האמון על עשיית המעשה הטוב מכניס אותו בלב כבד, כשהעני/שטן דואג למתוח את סבלנותו של המארח בהתנהגותו המאוסה. לבסוף מאבד פלימו את שלוותו וגוער ביצור המרתיע שחילל את אווירת ערב יום הכיפורים. כתוצאה מגערה זו מת העני ופלימו המבוהל בורח לבית הכסא. השטן, שרואה שפלימו מתחרט על מעשיו, לובש את צורתו המקורית ומגיע להסביר לפלימו את טעותו הקונספטואלית: מי שמתגרה בשטן הוא הקב"ה בלבד. האדם הוא כלי משחק הנתון בין כוחות הטוב והרע, כשרק פרספקטיבה אלוהית יכולה לאחד ביניהם. על האדם נגזר לחוות את המציאות כמפוצלת, ולזכור זאת גם בערב יום הכיפורים בשעה שהבית מבהיק ובני המשפחה מוכנים לכניסת היום. העני מייצג את המציאות המתדפקת על הדלת, מציאות שלא נעלמת גם שעות לפני אמירת "כל נדרי". אדרבא, ככל שמתקרבים ליום הקדוש אנחנו מתרחקים מהמציאות הרגילה והיומיומיות, מבטיחים לעצמנו ולאלוהים הבטחות שספק אם אנחנו יכולים לעמוד בהן ושוכחים את המורכבות של היותנו בני אדם שנמצאים בתוך חבלי משפחה וחברה, בתוך גוף חומרי ודאגות יומיומיות. אלא שככל שאנחנו מתרחקים מהמציאות הזו ומנסים לקרוא תיגר על כבליה היא לא מוותרת ופורצת לבית דווקא בזמן הכי לא נוח.
הספרות החסידית העניפה מתארת אף היא את ערב יום כיפור כזמן מורכב. באחד הסיפורים המוכרים ביותר בז'אנר הזה, שולח רבי אלימלך מליז'נסק את תלמידיו לחייט פשוט ללמוד כיצד יש להיערך ליום הקדוש. החסידים הולכים לצפות בפלא הרוחני ומגלים להפתעתם שאותו חייט עורך פנקס חשבונות בינו לבין הקב"ה, וכנגד חטאיו שלו הוא
מסורת ספרותית זו מבקשת למקד את עין הקורא לא ביום הקודש אלא במה שלפניו, ולמעשה היא מבקשת לערער את הוודאות שלנו בין עיקר (יום כיפור, כל נדרי, כניסה לקודש) לטפל (ערב יום כיפור, עניים, בני משפחה, המרחב שמחוץ לבית הכנסת), ועל ידי כך לגרום לנו להגיע ליום כיפור בלי לשכוח מאין הגענו ולאן אנו הולכים. הצום הגדול איננו זמן שכחה אלא זמן של זיכרון; זיכרון השעיר שיש להקריב לעזאזל, זיכרון אישה המחכה בבית, זיכרון הילדים שלא תמיד מבינים את חומרת היום וצריכים הדרכה והנחייה, זיכרון עניים מרודים המתדפקים על הדלת וכל אותם זרים שלא יבואו אל הקודש. ערב יום הכיפורים מכריח אותנו לבוא עם כל אלו לפני ולפנים ולא לשכוח אותם ואת עצמנו.
וכשתודעת ערב יום הכיפורים הזו נחווית במלואה, אנחנו זכאים לפעמים לבוא לקב"ה ולומר לו שאנחנו צדקנו, שלמרות חטאינו אנחנו לא זכאים לסבל שעבר עלינו. אנחנו זכאים לבוא כצד שווה במערכת יחסים שלא שוכח את עצמו באהבתו ובתחושות האשם שלו, אלא נעמד כשותף מלא ביום הגדול והנורא, ולצד הסליחה והמחילה גם תובע את שמגיע לו, את עלבונם של החיים שמחוץ לקודש, את עלבונו של יצר הרע, ואת עלבונו של ערב יום הכיפורים.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
