איך יותר ויותר דתיים הולכים ללמוד בישיבות?
לחץ חברתי, צורך הישרדותי או לימוד לשמה - מה למעשה מחזיק את עולם הישיבות בעידן המודרני, ומדוע בזמן שעתידן של הישיבות החרדיות לוט בערפל, הישיבות הציוניות ממשיכות לפרוח? מסע בעקבות עולם התורה הישראלי
עם קום המדינה נראה היה שמוסד הישיבה שייך להיסטוריה. הגורם העיקרי לכך היה השואה. לפני המלחמה, רוב מוחלט של יהודי העולם חיו באירופה או שמוצאם היה משם. הישיבות הגדולות והמשפיעות ביותר בעולם היהודי שכנו במזרח אירופה. עולם הישיבות האירופי נכחד בשואה, והותיר רק כמה ישיבות–בת לא גדולות בישראל ובארה"ב.
כיום, לפי נתוני האגף למוסדות תורניים במשרד החינוך, יש בישראל 120 אלף תלמידי ישיבות וכוללים. המספר הזה אינו כולל את תלמידי הישיבות התיכוניות ומקבילותיהן החרדיות,"ישיבות קטנות", וגם לא ישיבות אנטי ציוניות המוותרות על תמיכה מהמדינה. לשם השוואה, כך לפי ההיסטוריון ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי ממכון ון–ליר, לפני השואה למדו בישיבות הגדולות במזרח אירופה בסך הכל כ–4,000 תלמידים.
לרגל פתיחת שנת הלימודים בישיבות יצאתי למסע בעקבות הנס הזה. זהו סיפור מפליא, שיש בו עלילה נפתלת וגם גיבורים. הרב אהרן ליכטנשטיין, מוותיקי ראשי הישיבות הציוניות וזוכה פרס ישראל, אמר פעם ששני אנשים תרמו יותר מכל להחייאת עולם הישיבות לאחר השואה: הרב כהנמן והרב נריה. את הרב נריה אנחנו מכירים, אך את הרב כהנמן אולי פחות. לזכותו זוקפים את תחיית הישיבות הליטאיות בארץ ישראל. לישיבות הללו יש השפעה עצומה גם על ישיבות השייכות לזרמים אחרים - ישיבות ספרדיות, חסידיות ואף ישיבות הסדר.
הרב יוסף שלמה כהנמן (1886-1969) היה רב העיר פוניבז' שבליטא ושימש כראש הישיבה שם, שבה למדו 400 בחורים. בתקופת השואה הצליח לברוח מאירופה עם בנו. שאר בני משפחתו נרצחו. בשנת תש"ד (1943) ייסד מחדש בבני ברק את ישיבתו, עם שבעה תלמידים בלבד. בפתח בניין הישיבה הציב את הפסוק: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". הוא התעקש להניף בישיבתו ביום העצמאות את דגל ישראל, וכך מקפידים לנהוג בישיבת הפאר הליטאית עד היום.
הרב שלמה ריסקין, שלמד זמן מה בישיבת פוניבז', הלך לבקר את ראש הישיבה הרב כהנמן כשזה שכב על ערש דווי. "רוב האנשים רואים עצמם בני מזל אם הם מצליחים להגשים עשרה אחוזים מהחלומות שלהם; ראש הישיבה ודאי הגשים 90 אחוז", אמר ריסקין הצעיר למורו הקשיש. הרב כהנמן אחז בידו של תלמידו, חייך אליו ואמר בשקט: "גם אני הצלחתי להגשים רק עשרה אחוזים מהחלומות שלי. פשוט החלומות שלי היו גדולים יותר".
הסוציולוג פרופ' מנחם פרידמן מאוניברסיטת בר–אילן טבע את המונח "חברת הלומדים" לתיאור החברה החרדית העכשווית. פרידמן תיאר במחקריו את הרקע הסוציולוגי לפריחתן העכשווית של הישיבות. החברה החרדית נהנתה לאחר קום המדינה מתקציבים ממשלתיים לרווחה ולחינוך, והצליחה ליצור מערכת חינוכית חזקה מגיל הינקות ועד הרבה אחרי גיל הנישואין. המערכת הזו הבטיחה את שרידותה ואף את פריחתה של החברה החרדית, כחברת מיעוט המוקפת ברוב חילוני לא אוהד. בבתי הספר של "בית יעקב" הצליחו לחנך את התלמידות להתחתן דווקא עם "בן תורה" ולא עם בעל מקצוע יוקרתי, וגם התהליך הזה חיזק את הפופולריות של הלימוד בישיבות. הנשים הצעירות הללו מצאו בקלות עבודה במערכת החינוך החרדית, שהתרחבה מאוד באותן שנים, במימון ממלכתי, וכך יכלו לפרנס את בעליהן לומדי התורה. על כל אלו יש להוסיף עובדה פשוטה: מי שלא למד בישיבה - נאלץ להתגייס לצבא. כך נוצרה חברה שהישיבות הן עמוד השדרה שלה.
שחר אילן היה כתב לענייני דתות, וכיום הוא סמנכ"ל עמותת חדו"ש - חופש דת ושוויון. "מדברים על שיקום עולם התורה לאחר השואה", הוא אומר, "אך זה מונח מטעה, שיוצא מנקודת הנחה שחברת הלומדים החרדית דומה לחברה היהודית במזרח אירופה לפני השואה. בפועל, לפני השואה הייתה קהילה יהודית עובדת, שרק אלפים בודדים מבניה למדו לאחר נישואיהם. חברת הלומדים החרדית בישראל היא יצירה חדשה לגמרי. מבחינה זו אין ספק שמדינת ישראל היא התומכת והבונה הגדולה ביותר בהיסטוריה של עולם התורה. על רקע זה, כפיות הטובה של דוברים חרדים רבים כלפי המדינה בולטת במיוחד". יכול להיות שעליית הישיבות היא תופעה סוציולוגית במהותה, ולא תופעה השייכת קודם כל לתחום הרוח?
ד"ר טיקוצ'ינסקי: "המניעים של מקימי הישיבות היו רעיוניים ורוחניים. אבל בפועל, ההתקבלות של הישיבות בציבור החרדי היא בפירוש עניין סוציולוגי. עם זאת, לא הייתי אומר שהם נשארים בישיבות מפחד השירות בצבא. בעולם שלהם, הצבא הוא מעבר לאופק. הם בכלל לא חושבים על זה. כל החברה החרדית של היום מכוונת ומוכוונת ללימוד בישיבות".
ובכל זאת, למרות הנימוקים הסוציולוגיים ועל אף כל ההסתייגויות, הישיבה היא בסופו של דבר מוסד מצליח ביותר לחינוך ולהשכלה גבוהה. האם באמת אפשר לנמק את השגשוג המפתיע של הישיבה במאה ה–20 וה–21 רק בנימוקים סוציולוגיים והיסטוריים, ולהתעלם מכוח הרוח? הרי תהליך דומה של שגשוג הישיבות התחולל גם בציונות הדתית, שהסוציולוגיה בה שונה לחלוטין. פעם אמר הרב אהרן ליכטנשטיין, שבשעה שאנשים מדברים בייאוש על משבר בלימוד הגמרא, הוא זוכר שכאשר עלה לארץ היו בישראל ארבע ישיבות הסדר, והיום יש 70. האם תהליך תחיית הישיבות - בכל גווני הציבור הדתי - אינו מבטא את החיוניות הפנימית של מוסד הישיבה?
הרב ד"ר בני לאו, רב קהילת רמב"ן בירושלים, הוא רב וגם היסטוריון. מנקודת המבט הזאת, שעל גבול שני עולמות, הוא מבקר בעדינות את הגישה הסוציולוגית בהסבר פריחתן של הישיבות. "התודעה הבולטת ביותר בשיח הפנימי של עולם הישיבות", אומר הרב לאו, "היא תודעת השואה. האם זו נסיבה חברתית? אני חושב שלא. מדובר על לא פחות מאשר תודעת אחריות עמוקה לקשר של עם ישראל עם הקב"ה. השיח הפנימי בכל הישיבות הוא השיח של שרידות ויחידות, במובן העמוק ביותר של נוכחות הקב"ה בעולם. לאחר הרבה שנות לימוד היסטוריה וסוציולוגיה אני חושש שהמחקר הקלאסי לא שם לבו לחוויה הדתית הזו".
גם פרופ' בנימין בראון, מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, מצדד בעמדה דומה. "הסיבות הכלכליות והסוציולוגיות אפשרו את פריחתן של הישיבות בישראל, אבל הן לא אלו שגרמו לה. בעניין הזה צריך להבחין היטב בין התקופה שבה קם עולם הישיבות לבין התקופה הנוכחית, שבה כבר יש אינרציה ומערכת חזקה שיוצרת תלות בו, בעיקר בעולם החרדי. בתקופה הראשונה היה גם בעולם החרדי מקום לבחירה. הציבור החרדי היה קטן, כוח הכפייה שלו היה נמוך, המערכת הייתה הרבה פחות לוחצת. בתקופה ההיא, אם בחור בחר בישיבה, זה היה משום שהוא אהב את הלימוד עצמו, או שלכל הפחות ראה בו ערך או אידיאל.
"גם אם תגיד 'ההורים לחצו, הסביבה לחצה', זה לא מאוד ישכנע. ראשית, צריכה להיות סיבה טובה שבגינה ההורים ילחצו ללכת לכיוון הזה למרות שאין בו כמעט יתרונות ארציים, ושוב חזרנו אל הגורם הערכי. שנית, בימי המדינה הראשונים היו לחצים לא פחות חזקים לכיוון ההפוך. ושלישית, הרי בסופו של דבר יש לא מעט צעירים שבחרו אחרת, על אף הלחצים. לפחות חלק מאלה שבחרו בלימוד התורה עשו זאת הודות לעוצמה הגדולה של לימוד התורה, שהיא מה שמכנים 'כוחה של הרוח'. אילו רק הגורמים הארציים היו פועלים כאן, לא היה מי שימשיך את הפרויקט הזה, ובוודאי לא מי שירחיב ויפתח אותו לממדים כאלה. חשוב לציין שגם בתקופה שבין מלחמות העולם, שבה מבחינות רבות היהדות האורתודוקסית נמצאה בירידה, הישיבות התקיימו ואפילו פרחו. גם בעיתות מצוקה כלכלית ומשבר חברתי הייתה לישיבות פריחה, אפילו אם הייתה מסוג אחר".
ומה לגבי עולם הישיבות הציוני–דתי? גם כאן יש פריחה גדולה.
"אכן, כדאי לזכור שתלמידי ישיבות ההסדר, וכך גם תלמידי הישיבות הגבוהות של הציונות הדתית, הולכים ללמוד בהן מתוך בחירה, כלומר מתוך 'כוחה של הרוח'. אם תרצה, דווקא בשלב ההיסטורי שבו בעולם החרדי ההליכה לישיבות החלה להיות חלק ממערכת חברתית חזקה, החלו לפרוח בארץ ישיבות ההסדר, שסיפקו הוכחה חדשה לכך שיש לימוד תורה גם מתוך 'כוחה של הרוח'. אבל לדעתי טעות היא לחשוב שבעולם החרדי כולם הולכים רק מתוך כפייה. יש גם היום לא מעט כאלה שהולכים לישיבות משום שחשקה נפשם בתורה, והם היו מגיעים אליהן גם מתוך בחירה".
אם אכן שמים בצד את הטיעון הסוציולוגי והקהילתי, נותרנו עם שאלה לא פשוטה. מה בעצם מוצאים צעירי העולם המודרני במוסד עתיק כמו ישיבה?
"החיפוש אחר חוויית חיבור ושייכות בעולם של 'פוסט' מביא להתרגשות עצומה בלימוד שאינו תכליתי ואינו תועלתי, אלא לימוד כמות שהוא", אומר הרב בני לאו. "השתתפתי לפני כמה שבועות בלימוד דף יומי בהנחייתו של קובי אוז. מסכת עירובין, פרק הדר. חבורה של אנשים שבעליל אינם מחויבים להלכה שוקדים במשך שעה על סוגיית ביטול רשות. הם לא רוצים להתבונן, אלא לחוות את הקשר לאותיות. אם אתה מוסיף לזה את החוויה הדתית והחיפוש אחר המגע אל הקודש והקדוש - קיבלת את כל החבילה".
מה מיוחד כל כך בגמרא? איך הטקסט העתיק הזה מצליח למשוך לומדים גם במאה ה–21?
"כשאתה לומד פיזיקה מלמדים אותך את השורה התחתונה של המחקרים העדכניים", מסביר הרב עמיחי גורדין מישיבת הר עציון, "הגמרא מזמינה אותך ללב הדיון עצמו, ולא רק לשורה התחתונה. היא מעלה שאלות חריפות בחשיבה ביקורתית שלא עושה הנחות לאף אחד. מי שלומד ברצינות גמרא אינו יכול להיות קורא פסיבי, אלא הופך שותף בכתיבת העלילה. הוא שואל ומשיב, חושב ומתרץ. זה הכוח של הגמרא. על כך יש להוסיף את הדרך הייחודית של לימוד עצמאי בחברותא, שמעצימה כל תלמיד".
הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר אמי"ת אורות שאול בכפר בתיה, מוסיף: "התלמוד מצליח להיות טקסט מאוד מנותק ומאוד אקטואלי ורלוונטי בעת ובעונה אחת. יש כוח משיכה עצום לטקסט שהמקורות שלו הם בשמיים ובנצח, אך ההתכוונות שלו היא כלפי החיים הממשיים - הגוף, היום–יום, היחסים החברתיים, הנישואין. הוא בוודאי גם קודקס משפטי, אבל הוא עוד הרבה דברים אחרים: ספר מדרש וביוגרפיה רבנית ומוסר ואגדה ועוד ועוד. לערבוב הזה יש קסם גדול דווקא בתקופה הכי רשתית בהיסטוריה. המעברים מז'אנר לז'אנר ומשפה לשפה יוצרים חוויה אינטלקטואלית ולעתים גם דמיונית ורגשית, בדומה למה שמכיר האדם הפוסט–מודרני מהתקשורת ומרשת האינטרנט.
"בתלמוד מתחברים גם הכללים והפרטים, העקרונות וההלכות המעשיות", מסכם גרנות, "החוויה הזו פוגשת את השאיפה לאחדות פנימית ואינטלקטואלית המפעמת בנפש כל אדם. בלימוד תלמוד יש הזדמנות בלתי פוסקת לעורר דיון משמעותי, עם כללי שיח ברורים וכר נרחב ליצירתיות. זו הזדמנות שהאדם במאה ה–21 מאוד זקוק לה. בלימוד גמרא הוא מוצא את עצמו חברותי, יצירתי וגם מחבר רוח וחיים, דייקנות אינטלקטואלית עם מרחבי נצח".
המעמד המרכזי של הישיבות בחברה שינה גם את הישיבות עצמן. "הישיבות לאחר השואה כבר אינן מיועדות לעילית אינטלקטואלית, אלא מנסות לקלוט את כולם. המטרה היא בעיקרה חינוכית וחברתית", מסביר ד"ר טיקוצ'ינסקי. "הישיבות החרדיות מתמסרות קודם כל להטמעת תלמידיהן בתוך דרך החיים החרדית. המגמה הזו שינתה גם את דרך הלימוד. יש הרבה פחות דגש על בקיאות, שלא כל אחד יכול לרכוש, והתמקדות בחריפות למדנית בשיטת בריסק, שלכאורה מאפשרת לכל אחד לחדש חידושים, גם אם הוא למדן מתחיל".
גם שחר אילן טוען כי רמת הלימוד בישיבות החרדיות נפגעת מהציפייה שכל בחור ילמד בישיבה: "בקרב החברה החרדית יש הערכה רווחת, שלפיה ההקפדה על כך שכולם ילמדו בישיבות באה על חשבון האיכות, וגורמת לכך שלא צומחת אליטה תורנית בעלת שיעור קומה".
איך משפיעה הדומיננטיות של הישיבות על הקהילה החרדית?
"יש משהו מאוד מרשים בחברה שמייעדת את כל הגברים שלה להיות אליטה אינטלקטואלית לומדת. ככל הידוע לי - וב–30 השנים שאני עוסק בנושאים חרדיים לא נתקלתי במישהו שסותר זאת - אין ולא הייתה חברה דומה בהיסטוריה האנושית. צריך לזכור גם שלמרות העוני החרדי המרוד אין בחברה החרדית כמעט עבריינות פלילית אלימה, דוגמת מעשי רצח ושוד. אני מניח שלחינוך החרדי ולמסגרת הישיבתית יש השפעה על כך.
"מצד שני, העובדה שהגברים החרדים לא עובדים יוצרת תלות מאוד גדולה שלהם במערכת הרווחה של החברה החרדית ובעסקנים החרדים. העוני החרדי גם יוצר עומס תקציבי קשה על מערכת הרווחה הישראלית. ובכל זאת, יש לא מעט דברים שהחברה החילונית יכולה ללמוד מעולם הישיבות. אחד מהם הוא המצב שבו אנשים משכילים הם הנחשבים לאליטה, ולא בהכרח העשירים או המפורסמים. תלמידי חכמים אפילו נחשבים לבני הזוג המבוקשים ביותר. מרשימה מאוד גם הנכונות להסתפק במועט כדי לקיים אורח חיים ערכי".
ד"ר טיקוצ'ינסקי מתאר גם השפעות עדינות יותר של הדומיננטיות הישיבתית על החברה החרדית, ולא תמיד לחיוב. "אחרי שלושה דורות, נוצרה הלימה מוחלטת בין עולם הבית והקהילה לבין עולם הישיבה. היום הבית החרדי כולו מושתת על ערכים ישיבתיים. יש הרבה קהילות של 'חניכי הישיבות'. סדר היום של הבית מנסה להידמות לסדר היום של הישיבה. מקצרים את ארוחות השבת כדי שיהיה עוד זמן ללמוד גמרא. זונחים את סדרי התפילה המסורתיים של מזרח אירופה, את השירים ואת הפיוטים. אסור לשיר בקבלת שבת".
תלמידי הישיבות הציוניות דווקא מנסים להכניס כמה שיותר שירים לתפילה.
"טוב", אומר טיקוצ'ינסקי, "הרבה ישיבות ציוניות הן ניאו–חסידיות, וזה כבר משהו אחר".
בשנים האחרונות, יש שמזהים הבדל במגמת פניהם של עולם הישיבות הציוני ועולם הישיבות החרדי. נראה שעולם הישיבות הציוני נמצא בתקופה פריחה, אבל מה יהיה על עתידו של עולם הישיבות החרדי?
"עולם הישיבות החרדי נמצא בתחילת המאה ה–21 במשבר גדול", אומר שחר אילן, "מדינת ישראל לא מוכנה להמשיך לממן אותו".
ובמקביל יש קשיים בגיוס תרומות מחו"ל.
"אם דור האברכים הראשון מומן במידה רבה על ידי הורים עובדים, היום מדובר באברכים דור שני ושלישי שאין להם מקורות תמיכה משפחתיים. צריך להזכיר גם שיש נשירה סמויה וגלויה מהישיבות הקטנות בהיקף שאין בשום מגזר אחר. הסיבה העיקרית היא כנראה היעדר אלטרנטיבות שמתאימות לאלו שלימוד תורה מבוקר עד ערב אינו מתאים להם, כלומר מוסדות חינוך חרדיים שכוללים לימודים כלליים או מקצועיים. זאת בזמן שיש דרישה הולכת וגוברת מהחברה הכללית להשתלב בשוק העבודה, ויש גם רצון הולך וגובר של חלק מהתלמידים לעשות זאת".
פרופ' בנימין בראון טוען שמשבר הישיבות החרדיות נובע דווקא מהצלחתן. "הפרויקט של הקמת חברת הלומדים התחיל עם הרבה אידיאליזם חרדי. התפיסה גרסה שלאחר חורבן מרכזי התורה באירופה חייבים היהודים המאמינים בערך התורה להפנות את כל המשאבים ולוותר את כל הוויתורים כדי להקים מחדש את עולם התורה בישראל ובארצות המערב. זו 'שעת חירום' וצריך כעין 'גיוס כללי'. הדור כולו היה חדור רוח אידיאליסטית יותר, כמעט
"מספרים על הרב כהנמן, הרב מפוניבז', שאמר על הישיבה שלו שהיא מצֵבה הגדולה מן המת שאותו היא מנציחה, כלומר מישיבת פוניבז' שבליטא. וכשאמרו לו שמן הסתם כוונתו לכמות, הוא התעקש ואמר: לא, גם באיכות. אבל גם בלי אמירות כאלה ברור היה ששעת החירום חלפה, שעולם התורה הצליח להשיג מחדש הרבה ממה שאיבד במזרח אירופה, ואפילו יותר מזה. הרב שך, גם הוא ראש ישיבת פוניבז', שהנהיג את המגזר הליטאי משנות ה–70 ואילך, התאמץ מאוד לשכנע את הקהל שלו ששעת החירום עדיין לא חלפה, ואולי הוא גם הצליח בכך, אבל זה לא יכול היה להחזיק זמן רב. בסופו של דבר, כוחות השטח שידרו מסר אחר. אכן, דווקא הגידול הזה אִפשר לעולם הישיבות ליצור תלות של הצעירים החרדים בו ובמנגנוניו, וליצור מנופי לחץ שלא השאירו להם בחירה. זה עבד במשך דור אחד. אבל כיום רואים שגם בעולם החרדי העניין לא מחזיק מעמד הרבה מעבר.
"ואחרי הכל", חותם בראון, "להערכתי המשבר בישיבות החרדיות אינו בהכרח משבר סופני. אני מאמין שיהיו תמיד כאלה שימשיכו את המפעל הזה מכיוון שחשקה נפשם בתורה. אם וכאשר החברה החרדית תתגבר על המשבר - ויש לה סיכוי לעשות את זה - היא עשויה לצאת ממנו עם עולם תורה קצת שונה, אבל עדיין חיוני ומשגשג".
