המגזין שמצליח לעצבן את הרפורמים והחרדים
תכירו את "טאבלט": לא, לא מחשב לוח, אלא מגזין הרשת היהודי החם ביותר בגולה האמריקנית. העורכת אלאנה נויהאוז מסבירה איך מפרסמים סיפורים של אתגר קרת לצד מאמרים שנויים במחלוקת, מעצבנים את כולם ובכל זאת מצליחים להיות עכשוויים ומרכזיים. ראיון
"טאבלט מגזין" – עיתון רשת יהודי־אמריקני שהוקם ב־2009 - מצליח באחרונה לבקוע סדקים בחומה הזו. הטאבלט ("לוח", כמו לוחות הברית אבל גם כמו מחשב לוח מודרני), עוסק בכל תחומי היהדות, מכלכלה ותרבות ועד לדת ומדינה, ובין דפיו מתארחים בדרך קבע כותבים ישראלים כמו אתגר קרת. בתקופה האחרונה הצליחו אנשי המגזין לעורר עניין גם בארץ הקודש. כך למשל, בערב יום כיפור תשע"ד הוחשך אתר הטאבלט מגזין – צעד יוצא דופן לאתר אמריקני שלא נושא דגל דתי - והטקסט היחיד שהוצג לגולשים היה סיפור של אהרן אפלפלד. הסיפור, שפורסם בעברית במגזין "קשת החדשה" ותורגם לאנגלית במיוחד בשביל הטאבלט, עסק בניצול שואה שנאבק עם מלאך ההיסטוריה בחופי תל־אביב.
דוגמה שנייה: אחרי מבצע "צוק איתן" פרסם הטאבלט מאמר ארוך ונוקב של העיתונאי הישראלי מתי פרידמן, שעסק באנטי־ישראליות המופגנת של סוכנות הידיעות הגדולה איי־פי. המאמר זכה ל־70 אלף שיתופים בפייסבוק, תורגם לעברית ופורסם בבמות שונות. בעקבות המאמר הזה רואיין פרידמן בכמה כלי תקשורת בארץ, כולל במקור ראשון. ודוגמה שלישית: לפני כחודש פורסם בטאבלט מאמר ארוך שכתבו מגישת מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, יונית לוי, והפרשן המדיני של הערוץ, אודי סגל. מטרתם של השניים הייתה להסביר את התנהלות התקשורת הישראלית במהלך מבצע צוק איתן. גם המאמר הזה זכה להתייחסויות רבות ולתרגום לעברית, שפורסם באתר של בית אבי־חי.
מי שאחראית לשיח החדש הזה היא אלאנה נויהאוז, בת 38, המייסדת והעורכת הראשית של המגזין המקוון. אנחנו נפגשים במשרדי "נקסטבוק", הקרן שמממנת את פעילות האתר, ועוסקת בין השאר גם בהוצאת ספרים הקשורים למחשבה יהודית לסוגיה. המשרדים נמצאים ברחוב 28 במנהטן, שבחלקו המערבי מוכר יותר כ"רובע הפרחים" של ניו־יורק. סוחרי הפרחים עברו לכאן מהלואר איסט־סייד בתחילת שנות השמונים, כדי להיות קרובים יותר ללקוחותיהם העשירים, שהלכו והצפינו. הלקוחות הללו כבר המשיכו מזמן לאפר וסט־סייד והאפר איסט־סייד, אבל הפרחים עודם כאן, ובהמוניהם. הדרך לעבר מערכת המגזין אפופה באווירה לא ניו־יורקית של ריחות סחלבים, ורדים ושאר צמחים ועצים, שנותנים תחושה של ג'ונגל טבעי קטן בלב העיר הגדולה.
כבר מהאופן שבו נקבעה הפגישה עם נויהאוז, היה ברור שמדובר בזן אחר של עורכת ראשית, דמות שונה בנוף העיתונות האמריקנית המלא חשיבות עצמית. בלי שרשרת עוזרים ובלי מזכירה שתנסה למצוא מקום בלו"ז העמוס – כל שנדרש הוא מייל אחד לנויהאוז, ופגישה נקבעה חמש דקות לאחר מכן. קוד הלבוש שבו נויהאוז מגיעה לראיון הוא ישראלי יותר מאמריקני, וניכר שהיא נחושה לקבוע סטנדרטים של נגישות מרבית, אווירה משוחררת ויצירתית ובעיקר רעב – רעב לסיפורים אחרים וליצירה של משהו חדש.
לטובת מי שלא מכיר, ספרי קצת על המגזין.
"טאבלט הוא מגזין רשת המוקדש לסיקור נושאים יהודיים. יש למשפט הקצר הזה שני חלקים: קודם כול, אנחנו מגזין. לא אתר חדשות ולא משהו אחר. שנית, אנחנו עוסקים בעניינים יהודיים. כל כלי תקשורת יהודי מגדיר בשביל עצמו מהי היהדות שהוא מעוניין לעסוק בה, וגם לנו יש הגדרה משלנו: סיפורים שיש בהם עניין יהודי. מהו סיפור שיש בו עניין יהודי? גם כאן, לכל אחד יש הגדרה משלו, ויש מקום לכולם.
"לגבי החלק הראשון של המשפט, אנחנו כאמור מגזין. אני אוהבת עיתונים, אבל במגזין יש אפשרות לספר סיפור בפרספקטיבה. לקחת נשימה ואז לספר. גם כשאנחנו צריכים להגיב מיד, אנחנו מנסים לומר לכותבינו: קחו נשימה, לכו צעד אחורה, ורק אז תכתבו. לא תמיד אנחנו מצליחים, אבל זו הכוונה. להסתכל על האירוע, על האדם, על המתרחש, לחשוב מה
מיהו קהל היעד שלכם?
"אנחנו מתמקדים בקוראי אנגלית, שרובם אמריקנים. בשלב זה אנחנו לא מתרגמים את מאמרינו לשפות אחרות, אבל קוראים אותנו גם הרבה באירופה ובדרום אמריקה. מבחינה דמוגרפית אין לנו פילוח מדויק. אני יכולה לומר שהקוראים של הטאבלט סקרנים מאוד לגבי היהדות שלהם, וסקרנים לא פחות לגבי אחרים. הם צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, מצביעי ימין ושמאל – מה שמאחד ביניהם הוא שהם מוכנים להקדיש זמן מסוים בכל שבוע לקרוא ולחשוב על היהדות שלהם. הסיפורים אצלנו לרוב ארוכים ועמוסים, ולכן אתה צריך לרצות ולפנות זמן כדי להיות קורא של הטאבלט".
נחמד לפנות לכולם, אבל את העם היהודי חוצות מחלוקות קשות, שהקרע בין האורתודוקסיה לרפורמה הוא רק אחת מהן. איפה הטאבלט נמצא בוויכוחים הללו?
"אנחנו בכלל לא על הספקטרום הזה, ואני לא חושבת שאדם רוצה לזהות את עצמו בתוך התבניות האלה. מכריחים אנשים להיכנס לתבניות, ובעיניי זה לא טבעי. לכן גם הכותבים שלנו הם מכל צבעי הקשת. תזהה ביניהם אורתודוקסים וקונסרבטיבים ורפורמים וכל מה שבאמצע. מה שיגדיר כותב אצלנו הוא מה שיש לו לומר.
"יש יהודים שהיהדות לא מעניינת אותם, ואנחנו לא בשבילם. יש אורתודוקסים שהיהדות היא עוד חלק בחיים שלהם, והם לא רוצים לשבת מול המחשב, לקרוא עליה ולהעמיק בה. טאבלט לא מיועד לאנשים כאלה. חלק אחר מהאורתודוקסים רוצים לקרוא על היהדות שלהם, להבין אותה, לראות איך אנשים אחרים חיים, לחשוב על נישואי תערובת, על מדינת ישראל, על תרבות – להם מיועד הטאבלט. אותו הדבר בדיוק עם רפורמים, קונסרבטיבים ומי שאינו מגדיר את עצמו באחד הזרמים הללו. גם יהודים שלא שומרים כשרות או שבת ולא עושים דבר במסגרת יהודית, אבל עדיין מעוניינים לדעת ולקרוא, אלה אנשים שאנחנו רוצים. זה לא משנה איך אתה מזהה את עצמך או מה אתה עושה; מה שמשנה הוא האם אתה מעורב רגשית ואינטלקטואלית ביהדות, בהיסטוריה ובתרבות היהודית. לכן גם יש לנו הרבה קוראים לא־יהודים. לרבים מהם יש קרובי משפחה יהודים, ומעניין אותם איך היהדות פועלת בעולם".
היהדות יכולה להיות נושא אמוציונלי. עם פנייה לקהל רחב כל כך, את חייבת לעצבן מדי פעם מישהו. ואם תעצבני את האורתודוקס ביום ראשון, ואת הרפורמי ביום שני – בסוף השבוע תישארי בלי קוראים.
“אנחנו מעצבנים אנשים כל הזמן, ואתה צודק - אני מכעיסה קורא אחד, הוא כועס מאוד, כותב מכתבים להנהלת הקרן, מה לא. אבל יום אחר כך מתפרסם אצלנו משהו שהוא אוהב, ואז הוא מתאהב בנו מחדש, ומישהו אחר מתעצבן, וחוזר חלילה. אני לא יכולה לשנות אנשים. השאלה מבחינתי היא אם עשיתי את האיזון הנכון“.
והאיזון הזה כל הזמן נמצא בראש?
"לא. אנחנו לא מפרסמים או נמנעים מלפרסם משהו כי הוא עשוי לעצבן או לרכך מי מקוראינו. אם אעשה זאת, ארדוף אחרי הזנב של עצמי כל היום. זה קורה באופן טבעי. יש לנו קבוצת כותבים קבועים מגוונת מאוד, וכשמישהו מהקבוצה הזו רואה מאמר שמעצבן אותו, הוא כותב מאמר תגובה ואנחנו כמובן מפרסמים אותו. לפעמים בבוקר מתפרסם מאמר מסוים, וכבר באותו ערב יש נגדי מאמר מנומק היטב. והאיזון הזה, שהוא טבעי לגמרי וללא הכוונה שלנו, יוצר את האמון של הקוראים בטאבלט".
נויהאוז גדלה והתחנכה בניו־יורק. היא בת למשפחה אורתודוקסית, אביה ספרדי ואמה אשכנזייה. לדבריה, המיקס הזה, כולל ההיכרות המעמיקה עם שתי העדות וההשתתפות בתפילות בשני סוגים של בתי כנסת, עיצב את היחס שלה לדת: מבחינתה לכל אחד יש דרך לגיטימית ביהדות, וכל עוד היהדות הזו – תהיה אשר תהיה – מעניינת אותך וגורמת לך סקרנות, אתה מעניין את נויהאוז כקורא. עם מיליון קוראים קבועים ו־3 מיליון צפיות בדפים בחודש, נראה שהמתכון הזה עובד.
13 ־14 אנשים עובדים בצוות הקבוע של הטאבלט. הם אמנם מתפעלים אתר אינטרנט, אבל נויהאוז מתעקשת שכולם יגיעו למשרד. "אני לא מאמינה בעבודה מהבית", היא אומרת. סיעור המוחות חשוב לה, והיא מטפחת אותו בנאמנות.
איך את רואה את תפקידך כעורכת ראשית?
"המשימה שלי היא להפוך את הטאבלט למטרייה שתחתיה יכולים לעבוד הכותבים הטובים והחכמים ביותר. אנחנו כל הזמן מחפשים עוד ועוד אנשים שמסוגלים לעשות את זה. אני כמובן צריכה לעזור לצוות להביא את הקולות האלה. אני בסך הכל עוזרת להם, כי יש כאן צוות מוכשר מאוד".
עכשיו את מצטנעת.
“לא, אני לא. אגיד לך במה אני טובה מאוד, אפילו מצוינת, טובה יותר מרוב האנשים: אני יודעת לזהות כישרון, לראות אנשים מוכשרים. זה הכישרון שלי, ולכן הצוות כאן מעולה“.
אתר הטאבלט מחולק לשלושה ערוצים מרכזיים: חדשות ופוליטיקה, אמנות ותרבות, חיים ודת. המאמרים מתפרסמים בערוצים האלה בדרך כלל בתכיפות של שלושה־ארבעה ביום. בנוסף לכך מפעיל האתר פודקאסט שבועי, וגם בלוג ששמו “סקרול“, מגילה, המיועד בעיקר למאמרים קצרים ואקטואליים. לדברי נויהאוז, סיעור המוחות גורם לעתים לכך שמאמר שמלכתחילה היה מיועד לערוץ אחד עובר במהלך הדיון לערוץ אחר, או שמאמרים עוברים מגרסת אודיו בפודקאסט לגרסה כתובה. הטאבלט מעסיק מעגל פנימי של כותבים קבועים, מעגל נוסף של כותבים שמפרסמים מאמר פעם בחודש בערך, ומעגל שלישי של כותבים המעניקים לאתר מאמר או שניים בשנה. שמות רוב הכותבים לא מוכרים לקורא הישראלי, אולם מדובר בנבחרת העכשווית של הכותבים היהודים־האמריקנים הצעירים.
התוכן בטאבלט מושפע מהעובדה שהמערכת נמצאת בניו־יורק? כלומר, המגזין היה אחר לו הייתם בלוס־אנג'לס או בתל־אביב?
"זו שאלה מעניינת, ואני מודה שלא חשבתי עליה מספיק. יש לנו כותבים מכל רחבי העולם, אז במחשבה ראשונה התשובה היא שכנראה המגזין היה אותו מגזין, ולא משנה היכן היה מתפרסם. אבל האמת היא שיש משמעות לישיבתנו כאן. תראה, תהיה מי שתהיה הבירה הראשונה של העם היהודי – ירושלים, תל־אביב, ויש כבר מי שמכתיר שוב את ורשה - השנייה היא ניו־יורק. בהשוואה לערים אחרות בעולם ולהיסטוריה שלהן, לניו־יורק וליהודים יש יחסים לא מורכבים מאוד. זה לא אומר שהם לא מורכבים בכלל - העיר הזו מורכבת לכולם - אבל באופן יחסי ניו־יורק מחבקת את היהודים והיהודים מחבקים אותה. במובנים רבים, היהודים עשו את ניו־יורק למה שהיא, וניו־יורק עשתה את היהודים למי שהם. באופן בלתי מודע, לפחות אצלי, העיר הזו מעניקה ביטחון לגבי מה שיש ליהודים להציע לעולם, ביטחון שמביא אותנו גם ליכולת להכיר בטעויות ולחשוב על דברים קצת אחרת, בלי שזה יערער את מהותנו".
למרות שמוקדש לכך ערוץ שלם, כמעט לא רואים התעסקות בפוליטיקה בטאבלט.
"באמת לא התעסקנו הרבה בבחירות אמצע הקדנציה שנערכו כאן, וכך גם בבחירות לנשיאות ב־2012. לא בגלל החלטה גורפת, אלא פשוט כי לא היו לנו הכותבים הנכונים לכך. זה היתרון הגדול שלנו כמגזין על פני עיתון, וזה גם לעתים החיסרון; אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר, לא לסקר נושא מסוים, רק כי לא מצאנו את הכותב הנכון. עיתון, לעומת זאת, יהיה חייב להתייחס לנושא הזה, ולא משנה באיזו איכות החומר יוגש לקורא".
ביקורת לא מועטה נמתחת על ההימנעות של הטאבלט מעיסוק בנושאים מסוימים. שמואל רוזנר, מומחה ליהדות ארה"ב שמפרסם מאמרים בעיתונות היהודית־אמריקנית, מגדיר את המגזין הזה כ"ילד התפנוקים" של התחום. "אין ספק שהטאבלט הוא הוכחה לכך שצעירים יהודים־אמריקנים הם אופנתיים, ומסוגלים לעשות עיתונות נחמדה, טובה ומגניבה", אומר לנו רוזנר. "אם פעם לעיתונות היהודית בארה"ב היה קצת ריח של עובש, בטאבלט אין שום ריח כזה. חייבים גם לומר שנויהאוז היא עורכת מקצועית מאוד. רמת הגימור והגרפיקה מרשימה. אבל כשאתה רוצה להבין מה קורה בדברים החשובים באמת, אני לא בטוח שהטאבלט הוא מקור טוב מספיק. אני יכול פתאום לגלות שלא נכנסתי אליו שלושה שבועות, ולא קרה כלום. לא חסר לי מידע חשוב שלא יכולתי בלעדיו. יש עיתונים יהודיים אחרים שמתעסקים באקטואליה ומסקרים את כל מה שקורה.
"בטאבלט יש המון כסף שמגיע מהקרן שמממנת אותו, ומעט מאוד מחויבות ברמת הניוז. במצב כזה אתה יכול כעורך להשתעשע במה שבא לך. מגניב ונחמד, כאמור, אבל גם קצת מרמה, כי זה לא מספיק. אני מבין את ההיקסמות מהטאבלט - יש בו משהו תוסס ומסעיר – אבל יש בו גם משהו מעצבן, מפונק ואובססיבי ביחס לעצמו".
גם לגבי ההצלחה של הטאבלט לסדוק את החומה בין העיתונות הישראלית לזו האמריקנית, לרוזנר יש זווית ראייה שונה: “נויהאוז אמנם מכניסה פה ושם כותבים ישראלים, אבל זה עדיין לא מייצר דיאלוג ישראלי־אמריקני כי הטאבלט לא מגיע לקוראים בישראל. הוא מדבר אמריקנית, לא ישראלית. אני לא מזהה כאן חידוש דרמטי. הם מצליחים לגרום ליונית לוי לכתוב מאמר, וגם אתגר קרת כותב שם, אבל כותבים ישראלים יש גם ב‘פורוורד‘ ותסיסה מעניינת יש גם ב‘ג‘ואיש ג‘ורנל‘, ב‘מוזאיק‘ של קרן תקווה וב־J של סן־פרנסיסקו“.
בחזרה לנויהאוז. היא החלה את הקריירה העיתונאית שלה דווקא בעיתון מודפס, הפורוורד שרוזנר הזכיר. מעבר לאהבתה לעיתונים, עד היום יש אצלה פינה חמה בלב לפורוורד, העיתון היהודי הוותיק שנוסד לפני כ־120 שנה. אפילו הכוס שעל שולחן העבודה שלה ממותגת בסמל העיתון.
נשארה בך תשוקה לעיתון המודפס?
"עד לאחרונה לא התגעגעתי לפרינט. עכשיו אני יותר ויותר מרגישה את חסרונו. אנחנו מרגישים שיש לנו בטאבלט ערכים עיתונאיים כמו של עיתון מודפס, וחשבתי שזה מספיק, אבל האמת היא שפסיכולוגית, קוראים מתחברים אחרת למשהו שהם יכולים להחזיק ביד. אני תוהה אם קוראיי היו מגיבים בצורה שונה, נניח, לסיפור של אפלפלד שפרסמנו ביום
יכול להיות שזה הדור שלי ושלך, בני 38־39, הדור שיודע לשלוח אימייל אבל עדיין מתקשר לשאול אם הוא הגיע? העורך הבא של הטאבלט בכלל יתלבט בעניין?
"אני מקווה שהעורך הבא כבר לא יחשוב ככה. כלי תקשורת חי גדל ומשתנה, וכך גם הטאבלט. אין לי מושג איך ניראה בעוד שנתיים, כי העולם משתנה מהר מאוד; ואני לא יודעת איך כדאי שנשתנה; אבל אני בטוחה שזה יקרה, כי זו הדרך לשרוד".
כמי שקוראת עברית, יש מאמרים שאת רואה באתרים ישראליים ומדגדג לך לתרגם אותם ולפרסם אצלכם?
“לא. אחד הכללים הברורים אצלנו הוא לא לקחת מאמרים ממקורות אחרים. זה כמו גזל. גם אם אדגיש שמדובר במקור אחר, הקורא שלי יחשוב שאני ייצרתי אותו, וזה לא נכון. השאלה מי שילם לכותב ומי טרח ליצור את התוכן חשובה בעיניי מאוד“.
יש לך קווים אדומים?
“אין נושא שאני יכולה לומר שהוא קו אדום מבחינתי. כל נושא ראוי לדיון ולהעמקה. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא כוונת המחבר. אם הוא רוצה להתסיס או לפגוע במישהו – יחיד או קבוצה – בכוונת מכוון, לזה לא אתן יד. אבל אם בכוונתו לעורר עניין ודיון – אפרסם זאת גם אם הנושא שנוי במחלוקת ועשוי לעצבן לא מעט אנשים“.
אילו כלי תקשורת את רואה כמתחרים של הטאבלט?
"מבחינה מסוימת, כל כלי התקשורת היהודיים בארה"ב מתחרים בנו, ומבחינות אחרות אף אחד לא מתחרה בנו. טוב שיש עוד ועוד עיתונים ומגזינים, וכל אחד מהם יכול לפרסם סיפור שאקרא ואגיד שאני הייתי רוצה לפרסם אותו. אבל אנחנו מנסים לעשות את הדברים אחרת, ולכן באמת יש מקום לכולם".
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
