הרב שלא פחד מהמפגש עם נביאי ה-LSD
לפני 20 שנה נפטר הרב שלמה קרליבך, מתמיד שהתעמק בהוויות אביי ורבא, והחליט לצאת אל הרחוב ולפגוש את נביאי ה־אל.אס.די. אבל הגעגוע לבית המדרש נשאר בו תמיד
דומני כי אין טוב מסיפור קצר זה לבטא מה מוצאים בשנים האחרונות רבים כל כך בר' שלמה קרליבך. מדוע את הספרים שלו אתה רואה בבתי הכנסת ובסעודות השבת אצל אנשים שאיני יודע אם קרליבך בחלומות הכי אופטימיים שלו חשב עליהם. בשונה מהסיפור הנזכר, שבו הבחור הוא "לא כל כך דתי", הקהל של "שותי דברו" היום הוא דווקא מאוד כן. גם המקום שבו הם נמצאים הוא קצת שונה, אפילו מאוד שונה. לא "ארבע לפנות בוקר על חוף הים בתל אביב" אלא בתי המדרש הישיבתיים. ועוד הבדל קטן אך משמעותי – בעוד בסיפור ר' שלמה הוא זה שניגש אל אותו בחור בוכה, הרי שאצלם הם אלו שהיו צריכים "לגשת" לר' שלמה.
גדלנו כולנו על ניגוני קרליבך, הכרנו את ר' שלמה כמלחין בחסד וזהו. סוג של "זמר עַם" מקסימום. "הרבי המרקד". אבל הנשמה תובעת את שלה בלי חמלה. גילינו שיש בו עוד הרבה מעבר ללחנים מיוחדים.
כך מצאתי את עצמי ספון בחדרי, במערכת הסטריאו קולו של ר' שלמה, אשר כבר נמצא מזמן בעולם האמת, נשמע ברמה, לפניי פתוח הספר "יחד כולם קדושה" שבו משוכתבים סיפוריו של קרליבך, עיפרון בידי, ואני מקשיב עם הלב, וכל מילה של ר' שלמה הבאה לאוזניי ממערכת הסטריאו, ועולה מול עיניי מהספר שלפני, מאירה ומנחמת. עד עתה הייתי מורגל להגות ולפלפל ב"קצות החושן" והנה פתאום סיפור חסידי פשוט, המסופר בצורה פשוטה עוד יותר, הוא אשר בו אני הוגה. כך קרה לי וכך קרה לעוד אלפי אלפים. כששומעים תורה וסיפור מקרליבך מרגישים שיש נשמה, אפשר אפילו לדעת מה לעשות איתה. כל משפט שלו, ופעמים שאף מילה אחת, מאירים.
אבל עם כל הקרליבכיזם המצוי היום לרוב, ועם כל הכבוד למה שכותב שורות אלו סיפר על עצמו לפני רגעים מספר, חשוב לי לשתף אתכם במסמך מדהים שממש לאחרונה נחשפתי אליו.
ר' שמואל זיוון, אחד מתלמידי קרליבך הבולטים שלהם אנו חבים את הפצת התורה הקרליבכיסטית, הוציא בתוך הכרך של "סיפורי נשמה" קטע מדהים ומרתק שבו קרליבך מספר את סיפור חייו בנימה אוטוביוגרפית כנה החושפת טפח ואף טפחיים לא רק על מוצאו ועל בית היוצר שלו, אלא אף על התחבטויותיו ולבטיו לאורך כל הדרך.
ניכר שהקונפליקט הזה ליווה אותו לאורך כל חייו, גם כשכבר הפך לגורו של ממש ולמלחין החסידי הפורה והמשפיע ביותר. קונפליקט היציאה מבית המדרש אל
למדתי בלייקווד כשש וחצי שנים, בשקידה גדולה. זאת הייתה התקופה הכי יפה בחיי. הייתי מלא הכרת טובה לקב"ה שזכיתי ללמוד אצל שני ראשי הישיבות הגדולים ביותר – ר' שלמה היימן ור' אהרון קוטלר – כשמכל אחד מהם אני מקבל משהו מיוחד.
הייתה תקופה שבה הייתי מיודד עם אחד מ"נביאי ה־LSD“: בחור נחמד בשם טימות לירי. הייתי פוגש אותו מדי פעם ואומר לו: טים, אתה באמת גוואלד. אבל לו רק יכולתי לחלוק אתך את ה־High שאני זוכה לו כשאני לומד סוגיה בגמרא עם רמב“ם… דע לך, זה “טריפ“ רוחני המרים אותך יותר גבוה מכל סם. ולשמוע שיעור של ר‘ שלמה היימן, זה לפחות עשרים מנות LSD.
אתם יודעים כמה יפה הוא “לבנות“ את התורה שלך? נניח שאתה לומד סוגיה עם הרמב“ם, והנה הוא אומר ממש את ההפך ממה שיצא לך מן הגמרא! אז אתה יושב שם ושובר את הראש, נכנס לריכוז הכי עמוק, ופתאום אתה מבין, גוואלד… אתם יודעים כמה לילות ביליתי בכתיבת סיכומי סוגיות וחידושים? יש לי מגרות מלאות מחברות. מדי פעם היה אבא שלי אומר: “נו, שלמה, מתי תוציא כבר ספר?“
אחתום כפי שנהג קרליבך עצמו לחתום את מופעיו ודרשותיו: "אני רוצה לברך אתכם ואותי" – אפילו בברכותיו הקפיד להיות "מעורב בדעת עם הבריות" – אני רוצה לברך אתכם ואותי שנזכה להרגיש שיש לנו נשמה, שנזכה לגלות מה עלינו לעשות איתה, או יותר נכון מה היא צריכה לעשות איתנו.
יצחק מאיר הוא מוזיקאי בוגר הישיבות חברון ומיר ובית המדרש ב"בית מורשה". המאמר פורסם במוסף "שבת" מבית "מקור ראשון"
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
