כל הנערים הדתיים קופצים רוקדים ומתלבטים בהלכה
סצנת המחול במגזר הדתי מתפתחת, ובשנים האחרונות מצטרפים אליה גם נערים שמתגברים על הבושה ומתחילים לרקוד. הרקדנים הוותיקים מברכים אך מזהירים: מדובר בתחום רווי התמודדויות הלכתיות
אביעד (השם המלא שמור במערכת) אוהב לרקוד. ולא סתם ריקוד, אלא מחול מודרני וקלאסי. והוא לא לבד. בשנים האחרונות מבקשים יותר ויותר נערים דתיים לקחת חלק בתחום שנחשב עד לא מזמן למוקצה בקרב הציבור שהם באים ממנו, ולהפוך לבילי אליוט עם כיפה על הראש.
"תמיד הייתה לי משיכה לריקוד אבל לא חשבתי שאוכל לעשות עם זה משהו", מספר אביעד למוצש. "יום אחד נכנסתי במקרה לאולם הספורט של בית הספר שלי וראיתי להקת מחול שהייתה בעיצומה של חזרה. מנהלת הלהקה קלטה אותי ושאלה אם אני רוצה להצטרף. התגובה הראשונית שלי הייתה 'מה פתאום, פדיחות', אבל אחרי כמה ימים הבנתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. מאז אני שם".
אילו תגובות אתה מקבל מחברים?
"הן מאוד משתנות. יש כאלו שאומרים 'איזה מגניב', מתעניינים ורוצים לבוא ולראות הופעות, ויש כאלו שלא ממש מבינים מה הקטע".
בהיעדר מסגרת אחרת, אביעד רוקד בלהקה הייצוגית של עיר מגוריו, ובה רוקדים בנים ובנות יחדיו. אמו של אביעד משתפת בלבטים שעוברים עליה. "ברור שיש בעייתיות מסוימת בגלל שאביעד מופיע במסגרת להקה מעורבת. עד גיל הבר מצווה העניין היה פחות רלוונטי מבחינתנו, אבל עכשיו כבר מדובר בסיפור אחר. בכל מקרה, אני סומכת עליו. כשהלהקה הצטלמה לאחרונה לכל מיני כרזות, למשל, הוא לא הסכים להצטלם נוגע בבנות והתעקש שיצלמו אותו עם הכיפה".
אביעד מצטרף לדבריה: "גם בחזרות, אם משהו נראה לי מוגזם או לא מתאים, אני מבקש ממנהלי הלהקה והם מסדרים לי תפקיד אחר. בלהקה מכבדים מאוד את הבקשות שלי, הם מבינים את המורכבות ובאים לקראתי כי חשוב להם שאמשיך לרקוד".
מה יש לך להגיד לנער שמתלבט אם להיכנס לעולם הזה?
"סטיגמות זה לא מה שקובע, אם הוא אוהב ומתעניין בריקוד, הוא חייב לפחות לנסות".
ומה עם ההורים, הייתם מוכנים לראות את אביעד הופך לרקדן מקצועי?
"קצת חבל כי יש לו ראש כל כך טוב", צוחקת האם. "אבל אם זה מה שהוא ירצה לעשות כשיהיה גדול, אז נקבל את זה. העיקר שיהיה מאושר".
עולם הישיבות התיכוניות בישראל עשה כברת דרך ארוכה בתחום האמנויות וכיום ניתן למצוא בהן מגמות של קולנוע, אמנות פלסטית ומוזיקה, אך אף אחת מהן לא מציעה לתלמידיה מגמת מחול. בישיבה התיכונית לאמנויות ומדעים "בר–אילן" הממוקמת במרכז תל אביב, בלב שדרות רוטשילד, אומרים שפשוט לא היה לכך ביקוש. "חשבנו בעבר על פתיחת מגמה כזו", מספר למוצש ראש הישיבה, הרב בני פרל, "אך כשהעלינו את הרעיון, התגובות לא היו נלהבות למרות שיש אצלנו בישיבה תלמידים שלומדים מקצועות לא שגרתיים כמו עיצוב בגדי נשים וכאלו שמשחקים בתיאטראות מקצועיים".
מה הסיבה לכך לדעתך?
"גם בחינוך הממלכתי יש הרבה יותר בנות שפונות למגמת מחול מאשר בנים, ובחינוך הדתי זה פי כמה וכמה יותר בעייתי משום שאנחנו מחנכים את הילדים למאצ'ואיזם ולסיירת מטכ"ל, וזה לא הולך יד ביד עם להיות רקדן. בנוסף, מחול מקצועי מצריך המון השקעה וכנראה שהחבר'ה לא מוכנים להקדיש את הזמן הזה, מה גם שקשה להם לראות עתיד בריקוד".
יש בעיה הלכתית עם העניין?
"אין בעיה עם הריקוד עצמו אלא רק עם המגבלות סביבו. אתה לא יכול לרקוד עם נשים, יש לבוש לא צנוע. לא מזמן היה אצלי בישיבה נער שרצה ללמוד בלט והוא לא מצא מסגרת מתאימה כי המקום היחיד שבו הוא יכול היה לרקוד, היה סטודיו מעורב עם בנות. הוא נאלץ לוותר. במקרה אחר, רקדן ברייקדאנס דתי הרגיש שהחברים איתם הוא מסתובב מדרדרים אותו ועזב את התחום. זה מעניין, מאחר וסוג הריקוד שבו הוא עוסק, הינו עצמאי, ללא להקה.
"בנוסף, כדאי לזכור שיש בחינוך הדתי בעיה עם היחס המנוכר לגוף. המחול מתעסק הרבה עם הגוף והאסתטיקה שלו וזה מביך את הבחור הדתי יותר ממקבילו החילוני. צריך לעשות עוד כברת דרך בריפוי של היחס לגוף".
מי שכן עבר את כברת דרך הארוכה הזו הוא הארגון "בין שמיים לארץ" שפונה לרקדנים דתיים ומציע להם לשלב בין עולם הריקוד וההלכה. הארגון עומד מאחורי בית הספר "כל עצמותיי תאמרנה" ואנסמבל המחול הגברי "כע"ת", בראשו עומד רונן יצחקי. "בית הספר שלנו מקבל תלמידים רק אחרי גיל צבא. את החבר'ה הצעירים יותר אנחנו מפנים למסגרת של שיעורי ערב, כי זה שיעור יותר טכני", הוא מספר.
והם מסתפקים בכך?
"כמה מהם ביקשו להמשיך ולהצטרף אל התוכנית המלאה, אבל לאחר התייעצות עם ראשי הישיבות שלהם הבנו שזה בלתי אפשרי לשלב לימודים כל כך אינטנסיביים עם לימודי הישיבה הרגילים".
אז זה רק עניין של הקצאת שעות?
"אני לא מתכוון לזמן. כשנכנסים לעולם האמנות בכלל ולעולם המחול בפרט, לא לומדים רק איך לבצע צעד כזה או אחר. מדובר בתהליך פנימי עמוק וקשוח שהתלמיד עובר, ומצריך בשלות מסוימת. משהו במהות של האדם משתנה, לומדים סוד חדש שהוא רוחבי ולא נקודתי".
יכול להיות שההתנגדות הרבנית טומנת בחובה גם התנגדות עקרונית לעולם הריקוד?
"לא חושב. ראשי הישיבה המדוברים הם חברים ושותפים רעיוני לדרך. הם תומכים בעבודה שלנו, זה לא הגיע משם בכלל".
ככלל, אומר יצחקי, "אין ספק שישנה התעניינות גוברת של תלמידים בתחום. אנחנו מוזמנים לא מעט לכל מיני ישיבות ושם עורכים סדנה חד פעמית שחושפת את
יצחקי מספר על ישיבות שהן לקוחות קבועים של הארגון. "מוסדות כמו ישיבת הזורעים, עתניאל וכמובן מקור חיים, לא מתביישות לקנות 40 כרטיסים להופעה אחת. הרבה פעמים מדובר בר"מ שעושה זאת מכיסו כי הוא מבין את החשיבות ורואה בעניין שליחות, וזה מאוד מרגש".
מה כל כך ייחודי במפגשים שלכם עם התלמידים הדתיים?
"אנסמבל כע"ת יושב על משבצת ספציפית. המנדט שלנו נמצא בנקודת הממשק שבין העולם היהודי למחול העכשווי. כביכול אלו שתי גזרות שונות ומרוחקות שלעולם לא ייפגשו. יש הרבה מאוד פחד וניכור, ואנחנו מתהלכים בתווך הזה. בחור ישיבה נמצא בנקודת זמן שבה הוא שואל את עצמו שאלות ומגבש את הזהות שלו. העולם שלו הוא עולם של תורה ועבודת השם והוא מגלה שבתוך זה יש 'הווה אמינא' לגוף. אלינו מגיעים נערים שמגלים דרך חדשה לתקשר עם העולם בצורה פשוטה וישירה וללבן את עצמם בעומקים שהם לא יכולים בשום מקום אחר. זה מעשיר גם את העולם הפנימי וגם את עבודת השם שלהם".
ואיך מגיבים התלמידים לסדנאות שאתם מעבירים?
"הקשר הראשוני הוא בדרך כלל של מבוכה. עם הזמן גם אנחנו פיתחנו מתודיקה נכונה יותר לתקשר איתם. גילינו שכדאי לדבר איתם בשפה של מד"ס, הם מגיבים לזה טוב".
נתקלתם גם בתגובות שליליות לחיבור הזה?
"לא, כי מי שמוביל את הפעילות שלנו ורוקד אצלנו הם תלמידי חכמים, אנשים שבאים מההארד קור של עולם החינוך בציבור הדתי".
המורים בבית הספר למחול "כל עצמותיי תאמרנה" הם בוגרי החינוך הדתי וזוכרים את עצמם כנערים בעולם בלתי אפשרי. "הייתי בישיבה שהייתה בה המון עבודת השם וריקודים", מספר יובל אזולאי, שמלמד בבית הספר כבר חמש שנים, "אבל הכול היה מכוון למקום של קודש. היכולת להתחבר לגוף ולמיניות היא משהו שיש עליו טאבו גדול בחברה הדתית, והאפשרות לקחת את זה למקום שמאפשר היכרות עם הגוף לא רק ככלי שרת לעבודת השם וכחוויה דתית אקסטטית, היא מהותית. יש ריקוד אבל מונח עליו גרטל (סוג של חגורה חסידית, א.א). הגיע הזמן לשחרר את הגרטל ולחוות אותו ממקום נינוח".
וגיל הנעורים הוא הזמן המתאים לכך?
"מדובר בתחום מאוד מקצועי ופיזי, ברור שככל שמתחילים מוקדם יותר אפשר להתקדם ולהשתכלל ויש יותר אופציות. מצד שני קיימות סכנות בחשיפה מוקדמת למקצוע כל כך תובעני. אנחנו כמורים צריכים לדעת לכוון את התלמידים אל השביל הנכון. זה האתגר הבא שלנו, לדעת לעשות את זה בצורה בריאה ומותאמת".
מה יכול הריקוד להעניק לנער?
"הביטחון העצמי מתחזק באמצעות הריקוד, ובגיל הנעורים זה קריטי. אני למשל טיפוס מופנם, אבל על הבמה הכול מתפרץ החוצה ואני מאוד נוכח. דרך הריקוד אפשר גם לחזק את האמונה, לקרב את הנערים אל עצמם ואל השם. יש רגעים על הבמה שאתה מרגיש שפע כזה אלוהי, רגע חסד נדיר שבו אתה מרגיש שאתה ממש צינור, ביטוי לדבר השם".
בדומה לקודמיו, גם אזולאי מסתייג ומבהיר כי לא מדובר בצעד פשוט. "צריך להיזהר מאוד כי יש קליפות של אגו ויש הרבה מיניות בסצנת המחול. חשוב לוודא שלא מגיעים למקומות הפרובוקטיביים והוולגריים. אם יש פילטר פנימי ומודעות למורכבות שלנו כאנשים דתיים, זה יכול להיות מבורך".
הכתבה פורסמה במגזין "מוצש" מבית "מקור ראשון"
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
