הפמיניסטית הדתייה שמוכנה לשבת בעזרת נשים
מדירה קטנה בירושלים היא הובילה את לימוד התורה לנשים, ובעשרים השנים האחרונות היא מלווה את הפמיניזם הדתי בהרצאות. פרופ' תמר רוס, בקרוב יקירת ירושלים, לא חוששת ממהפכות, ויש לה מסר חשוב לפדלחו"שיות
עוד כותרות ב-nrg:
- הציונות הדתית רוצה להנהיג? התרחקו מדרכו של הרב טאו
- וויליאם וקייט - מאחוריכם! הנסיכים של צאנז
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זו אמירה מפתיעה מאוד מצדה של מי שמאמריה מככבים כמעט בכל ספר המאגד מאמרים בנושא, ושמרבה להשתתף בדיונים העוסקים בנשים, יהדות ומה שביניהן. אבל רוס אינה חוששת מהפתעות מהסוג הזה, וייתכן שהיא אפילו נהנית מהניגודים שהיא מכילה בתוכה: מהפכנית שמסתייגת ממהפכות, פמיניסטית שלא ממהרת לתייג את עצמה ככזו, אשת אקדמיה חדשנית שלפי הופעתה החיצונית הייתה יכולה להיטמע היטב ברחוב בבני־ברק או במאה שערים.
"אנשים רואים אותי ומיד חושבים 'פמיניזם', אבל מבחינתי פמיניזם הוא רק מקרה בוחן לתפיסת עולם מקיפה הרבה יותר, שנוגעת לעימות בין הרעיונות של העולם המודרני ובין המסורת היהודית", היא אומרת. "מאז שאני ילדה קטנה, אני נמצאת בין שתי מסגרות חופפות: באחת אני אזרחית העולם הכללי, ובאחרת יש לי מורשת משלי. לא תמיד הדברים מסתדרים, ואני נמצאת בחיפוש מתמיד כדי למצוא מענה לסתירות. הבחירה להביע את העימות בין העולמות בזירה הפמיניסטית היא במידה רבה השפעה של דחפים מבחוץ".
הדחיפה הראשונה לעסוק בנושא התרחשה לפני כעשרים שנה, כשהוזמנה לכנס הראשון של מה שהפך להיות JOFA - תנועה פמיניסטית־דתית שבסיסה בניו־יורק. רוס היססה לפני שהסכימה להשתתף בכנס, משום שהרגישה שקיים פער בינה ובין המארגנות. “לא הרגשתי שאני מחוברת לנשים האלה, משום שלא הייתי אקטיביסטית חברתית“, היא מסבירה.
בתור פשרה, הודיעה שתגיע לכנס אם תוכל לדבר על פמיניזם מהזווית התיאולוגית, ולא מהכיוון הפוליטי והמעשי. ההרצאה, שרוס לא צפתה שתעורר עניין רב, אם בכלל, היא זו שהולידה את התורה התיאולוגית־פמיניסטית המזוהה איתה כל כך. בדברים שאמרה אז, ושמלווים עד היום את תפיסתה, רוס אינה מציעה תוכנית פעולה מעשית לקידום מעמד האישה בעולם הדתי. ובכל זאת, דבריה בהרצאה ההיא הצליחו לחדור ללבבות ולעורר הדים שלא ציפתה להם.
“במהלך ההרצאה האווירה הייתה מחושמלת, ובעקבותיה פרץ מבול של דואר אלקטרוני, שיחות טלפון, מכתבים והזמנות להרצאות“, היא מתארת. מה היה בהם, בדברים שאמרה, שעורר התרגשות כה רבה? “זה כנראה נגע בעצב חשוף, ואנשים התחברו לדברים“, היא אומרת. “מאז, אפשר לומר שאני מובלת באף לעסוק בפמיניזם. כבר עשרים שנה רוב המאמרים שלי הם בנושא. אני חושבת שזה כמו ‘הפיל והבעיה היהודית‘. אומרים לי: אולי תדברי איתנו על פמיניזם וזה, או על פמיניזם וההוא. אז אני יושבת, כותבת ומדברת, כי הנושא הזה יושב לי בקצה האצבעות, אבל בעצם זה גורם לכך שאני לא עוסקת בנושאים אחרים שמעניינים אותי. במידה רבה לא רק שאני מובילה את נושא הפמיניזם בארץ, אני גם מובלת“.
תמר רוס נולדה ב־1938 בדטרויט שבמישיגן, ארה"ב. אביה, הרב ירחמיאל אלימלך איתמר (לשעבר וולגלרנטר), ייסד את בית הספר היהודי לבנות בעיר מגוריה, אך העדיף לשלוח את בתו דווקא לבית ספר ציבורי לא־יהודי, ולדאוג לחינוכה היהודי באופן פרטי. הבחירה הזו, היא מספרת, גרמה לה לחוש במלוא עוצמתו את הפער בין העולם החילוני שנחשפה אליו ובין אורח החיים הדתי שחוותה בבית.
החברה החילונית, על השוויון ושפע ההזדמנויות שבה, לא התיישבה עם החינוך המסורתי הנפרד שקיבלו חברותיה הדתיות. התחושות הללו "לא פגעו בחיבתי למסורת ובדבקותי בה", כתבה בעבר, אבל העלו אצלה סימני שאלה שממשיכים להשפיע עד היום.
בגיל 18 עלתה לישראל, נישאה ליעקב יהושע רוס, בוגר ישיבת פוניבז' והיום פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב, ופנתה ללימודי ספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. על המסלול האקדמי עלתה בשלב מאוחר יחסית: את התואר השני שלה סיימה רק 18 שנה לאחר התואר הראשון, ואת הדוקטורט השלימה בגיל 49, אחרי שבתה הצעירה, השביעית במספר, התבגרה מעט. אחרי מלחמת ששת הימים עברה המשפחה הצעירה לגבעת המבתר שבצפון־מזרח ירושלים, שם הם מתגוררים עד היום.
חדר העבודה שלה ("קודש הקודשים הפרטי שלי") מלא בספרי תיאוריה וביקורת פמיניסטיים, בעיקר בשפה האנגלית, לצד ספרי קודש ועיון מגוונים. מעל המחשב תלוי דיוקנו של הראי"ה קוק, פרי מכחולה של בתה, האמנית בת־שבע רוס.
"הרב קוק הוא האהבה הגדולה שלי", היא אומרת. "עסקתי הרבה בתורתו וברעיונות שלו, ואני לוקחת אותם למחוזות שונים - לא תמיד כאלה שהוא עצמו חלם עליהם. יש הרבה גרעינים במחשבתו שאפשר לפתח לכיוונים חדשים. הרב קוק הוא אמנם מודרניסט, אבל יש יסוד ספקני בראיית עולמו, שדומה מאוד לחשיבה הפוסט־מודרנית, הטוענת שכל אמירה שלנו נאמרת מתוך מקום והקשר מסוימים, ולכן יש למדוד אותה בערבון מוגבל".
יש פמיניזם בהגותו של הרב קוק?
"זה מורכב. מצד אחד הוא בוודאי לא היה פמיניסט, והפמיניסטיות לא סולחות לו עד היום על התנגדותו למתן זכות הצבעה לנשים. אפשר לומר להגנתו שזה היה בזמן שאפילו בשווייץ לא הייתה זכות בחירה לנשים, ואולי היום הוא היה אומר אחרת. מצד שני, גיליתי שמבחינה תיאולוגית הגותו של הרב קוק פמיניסטית מאוד. תפיסת האלוהות שלו, הרעיונות שלו בנוגע למושג ההתגלות, המקום הגבוה שהוא נותן למוסר הטבעי ולתחושות הבטן שלנו בחווייה הדתית - כל אלה דומים לתיאולוגיה הפמיניסטית. "במשך הרבה שנים הרב קוק עניין את הציבור הרחב בגלל העמדות הפוליטיות שיוחסו לו - ואגב, לא תמיד הן יוחסו לו בצדק - אבל אני תמיד חשבתי שהצד המעניין יותר שלו הוא התפיסה הדתית".
העיסוק המוצהר בפמיניזם נולד אצל רוס לקראת שנות ה־2000, אבל יש לה חלק במהפכה פמיניסטית חשובה שהחלה עשרים שנה לפני כן: מהפכת לימוד התורה לנשים. רוס הייתה עדה ושותפה להקמתה של מדרשת ברוריה (היום לינדנבאום) בירושלים, והיא מדברת בהתרגשות על התהליך שהתרחש מאז ימיה הראשונים של המדרשה ועד היום. "בגילי המופלג, אני יכולה להסתכל ממבט של דור ולראות עד כמה הדברים השתנו. אלה שינויים מהירים מאוד שזכיתי לראות אותם מתרחשים בימי חיי", היא אומרת.
ההתחלה הייתה צנועה, אפילו מחתרתית. את הצעד הראשון להקמת המדרשה עשה הרב חיים ברובנדר, "אדם לא קונפורמיסטי", שהיה מלמד "בכפכפים" סטודנטים וסטודנטיות שהגיעו לארץ מארה"ב ללא רקע ביהדות. בשנת 76' השקיע הרב את מרצו בהקמת ישיבת המבתר, בשכונה שבה מתגוררת רוס, וארבע הצעירות האמריקניות שהגיעו ללמוד אצלו באותה שנה נותרו ללא מסגרת לימודית ראויה. "הן כעסו ושאלו אותו, 'מה איתנו?'. הוא שלח אותן לשכור דירה בירושלים, והתחייב למצוא להן מורים מתאימים".
רוס הייתה אז בעיצומו של התואר השני במחשבת ישראל, ושמעה על היוזמה הנשית החדשה במקרה, כשפגשה את אשתו של הרב ברובנדר באטליז השכונתי. "התחלתי ללמד את הבנות בדירה ששכרו ברחוב עזה, ששימשה גם למגורים וגם ללימודים", היא נזכרת. "לא כולן באו מרקע דתי, אבל הן היו מחויבות מאוד למשימה. אחת מהן, שהייתה משוגעת לעניין, הכריזה שהסלון הוא בית מדרש, והודיעה לכולם שאסור לפטפט או לארח שם חברים. הילדים שלי היו קוראים לה 'חיה־גמרא', כי זה היה ממש בנפשה. ככה זה התחיל".
הצעדים הראשונים לא היו פשוטים. "בשנים ההן, מראה של אישה שמסתובבת עם גמרא באוטובוס היה מזוויע. אנשים היו מתחלחלים מזה, זה נגע להם בבטן. התלמידה המבריקה ההיא, למשל, רצתה להתקדם הלאה, והתמרמרה מאוד על כך שלא היו לה מסגרות מתאימות. לא היה קל למצוא רבנים שיהיו מוכנים לבוא וללמד.
כשהבנות האלה חזרו לארה"ב, חלקן הלכו ללמוד בסטרן קולג' - המוסד הנשי המקביל לישיבה יוניברסיטי - ולא תמיד הסתכלו עליהן שם בעין יפה. אמרו שזה יהרוס להן את השידוך. רק כעבור זמן, לאט־לאט, הרעיון התקבע. "התרומה שלי הייתה בכך שלימדתי מחשבת ישראל בצורה שלא הייתה מקובלת עד אז: הגעתי עם רוחב היריעה של האקדמיה, שאפשר לי ללמד באופן שיטתי שלא דומה ל'שיעור השקפה' במובן הישיבתי של המילה.
"אחד השינויים שהתחילו בזכות כניסת נשים לעולם הלימוד, ומשפיע היום גם על חלק מהישיבות, הוא העובדה שלא בוחלים בשימוש בשפה ובכלים אקדמיים במסגרת הלימוד התורני. הרבה נשים מתחילות את דרכן בעולם הלימוד מתוך האקדמיה, ולא מהישיבה, ולכן נקודת המבט שלהן שונה".
היום, כמעט ארבעים שנה אחרי המהפכה שהחלה בדירה הקטנה בירושלים, ברור לכולם שהמדרשות ללימוד תורה לנשים הן הרבה מעבר לקוריוז חולף. כ־25 בתי מדרש לנשים פועלים כיום ברחבי הארץ, ובהם אלפי תלמידות – החל בצעירות לפני שירות צבאי ולאומי, עבור בסטודנטיות המשלבות בין לימוד תורה ללימודים באקדמיה וכלה בתוכניות המיועדות לנשים מבוגרות יותר, בעלות ידע רחב בגמרא ובהלכה.
"זו תופעה מדהימה שהתפשטה כמו אש בשדה קוצים", אומרת רוס על פריחתו המהירה של עולם לימוד התורה לנשים. "ההתחלה הייתה בכמה מוסדות שקמו בעיקר כדי לשרת ציבור אמריקני. לאט־לאט האופנה התפשטה גם בזירה הישראלית, וכיום מקובל מאוד להקדיש שנה אחת לפחות ללימודי קודש לפני שממשיכים הלאה. היום יש מספר עצום של מדרשות, שכבר מתחלק לזרמים ותתי־זרמים, כמו שקרה בעולם הישיבות".
רוס מלמדת במדרשה עד היום. "התוכנית הישראלית פורחת בעיקר בזכות התוכנית שמלווה בנות לפני שירות צבאי. בתוכנית של התלמידות האמריקניות, שם אני מלמדת, יש תופעה מצערת - המיומנות של הבנות בעברית יורדת משנה לשנה. פעם בתי הספר היהודיים בארה"ב התגאו בכך שהם מלמדים 'עברית בעברית'. כיום, כשאני מנסה ללמד את הבנות טקסט מקורי הן בקושי מצליחות להוציא את המילים מהפה. אני לא יודעת איך הן מתפללות ככה. תופעת התרגום של הטקסטים העבריים לשפות אחרות הולכת ומתפשטת, וזה פוגע ביכולת של יהודי התפוצות לקרוא בשפת המקור. אבל חוץ מזה אלה בנות נהדרות ורציניות, ואני נהנית ללמד אותן".
בקרוב תקבל רוס את אות יקיר ירושלים, עיטור הוקרה המחולק בכל שנה לאישים שהשפיעו בפועלם על העיר ועל אנשיה. החברות והחברים בקבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור" (הידועה גם בכינוי "הפדלחו"שיות") היו יכולים לעקוב מקרוב אחר ההתרחשות מאחורי הקלעים, שהובילה לבסוף להכרזה על רוס כיקירת העיר: היוזמה החלה בלשכת סיעת "ירושלמים" (בראשותה של רחל עזריה, שהצטרפה בינתיים למפלגתו של משה כחלון).
אנשי הלשכה פנו לחברות קבוצת הפייסבוק, וביקשו מתלמידותיה של רוס לאורך השנים לסייע בניסוח הנימוקים לקבלת הפרס. ההיענות הייתה מיידית, ובלשכה הצטברו חומרים רבים המתעדים את עשייתה - מהצעדים הראשונים במדרשת ברוריה, דרך שותפותה בהקמת החוג ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן ועד פעילותה היום.
"אני מבינה שהפכתי לסמל", היא אומרת על ההחלטה לקדם את מועמדותה לפרס. "האמת היא שאני מרגישה קצת לא ראויה, כי אני לא באמת פעילה חברתית. אבל אני מבינה שאני מסמלת משהו בשביל הנשים האלה". ההגות של רוס, כאמור, מתמקדת בצד התיאולוגי של הפמיניזם: לא תמצאו אותה משתתפת בדיונים בעד ונגד עליית נשים לתורה או בנוגע לגובה המחיצה בבית הכנסת. היא מעדיפה להסתכל על הדברים מנקודת מבט של חוקרת מחשבת ישראל, ולהציע התבוננות מחודשת על המקורות היהודיים: מהתורה ועד לפוסקי ההלכה, המקורות משקפים בעיניה גם את רוח זמנם. הם אינם מנותקים מהקשר היסטורי, ולכן כל דור ודור יכול למצוא בהם משמעות חדשה, בהתאם לנסיבות.
את תמצית הטענה אפשר לכנות "התגלות מתמשכת": "טקסט הוא לא נקי", היא מסבירה, "המשמעות שלו תלויה גם בהקשר שבו הוא נקרא. כאשר ההקשר משתנה, גם משמעות הטקסט מקבלת נופך חדש. התפיסה של 'התגלות מתמשכת' היא ויכוח עם העמדה שחושבת שכל המשמעות של הטקסט מתמצה מתוכו. אני רואה את משמעות התורה לא רק במילים עצמן, שהן היסוד, אלא בהקשרים החדשים שהיא נקלעת אליהם לאורך ההיסטוריה. משמעות ההתגלות היא לא רק בהתגלות המקורית בסיני, אלא בהקשרים החדשים שמתלווים לטקסט הזה ומנפיקים ממנו משמעויות חדשות. זה תהליך אינסופי. אם המסר האלוהי נצחי, הוא לא יכול להישאר קפוא במשמעות אחת".
התפיסה התיאולוגית שלך חדשנית, אבל הזירה הרוחשת והגועשת באמת היא זו שמתמקדת בזווית המעשית: מניינים שוויוניים, שינויים בהלכה. את נמנעת בכוונה מהעיסוק בנושאים האלה?
"אני מטבעי לא ברייה פוליטית, ונוח לי שהשינויים שהזכרת מתרחשים כאילו מאליהם. יש פמיניסטיות שקצת סרקסטיות כלפי הגישה הזו, כי הרי בסופו של דבר השינויים לא ייעשו מאליהם, מישהו צריך לעשות אותם. אבל אני חושבת שחלק מהחוכמה היא ההדרגתיות. כמו במהפכת לימוד התורה לנשים: אמנם היו קולות כועסים בדרך, אבל בסך הכול הדברים התרחשו מתחת לפני השטח, עד שהם פרצו החוצה. אני חושבת ששינויים מעשיים, עד כמה שאפשר, צריכים להיעשות בלי המון רעש. אחר כך, אם יש בשינויים האלה ממש ואם הם עונים על צורך, הפריחות הקטנות האלה יתאחדו למשהו רציני ויציב".
כלומר, רק בדיעבד נדע אם המהפכה הייתה מוצדקת.
"נכון. אי אפשר לדעת בזמן אמת. בתקופה של שבתי צבי, למשל, היו תלמידי חכמים גדולים וחשובים שחשבו שהנה, צריך לקחת את המזוודות ולעלות לארץ ישראל. עוד דוגמה למהפכה שרק בדיעבד היה אפשר לדעת את כוחה היא התנועה החסידית. היו דעות בעד ונגד, והיה בלתי אפשרי לדעת אם הדבר הזה יתקבל - אבל הוא התקבל. אז אפשר ללכת על בטוח ולהמשיך איך שהיה תמיד, אבל אם יש תחושה חזקה שאי אפשר להמשיך כך יותר - אז מהמרים, ומקווים שאחרים יבואו בעקבותינו".
אז יכול להיות ש"שירה חדשה" והמניינים השוויוניים הם כמו שבתי צבי, משיח שקר?
"יכול להיות. אני לא חושבת כך, אבל זו אפשרות. השאלה הגדולה היא אם תופעות של רבות, מניינים שוויוניים ופרשיות לוהטות מהסוג הזה יפלגו את האורתודוקסיה, או שנוכל לסבול מנהגים שונים ולהכליל את כולם ביחד. אולי בעתיד כל המושג הזה של אורתודוקסיה יתפורר, ובמקום הזרמים יהיו פשוט יהודים שומרי מצוות - כאלו וכאלו".
זו התבוננות של שוויון נפש: אין מה להיאבק לטובת מהפכה כלשהי, או לחלופין אין טעם להזדעק נגד שינויים, כי בסופו של דבר רק ההיסטוריה תכריע.
"לא הייתי אומרת שאני אדישה, אבל זה נכון שבתור חוקרת מחשבת ישראל, שמתבוננת על הדברים מפרספקטיבה היסטורית, אני יכולה לסבול יותר את קיומן של מחלוקות. אני חושבת שזה שגוי לנסות לכפות קונפורמיזם על כל הדתיים, והניסיונות לעשות את זה בכוח מצד הממסד גורמים לזילות התורה. היום מוסד הרבנות הראשית הוא פשוט צחוק, כי הוא ממשיך לחשוב שיש לו יכולת לאכוף את עמדתו בזמן שהמגמה בחוץ היא שרבנים הופכים יותר למדריכים ויועצים ופחות לאנשים בעלי מרות.
"בסוף גם מעמד הרבנות הראשית יתפורר, הוא חייב להתפורר. יש היום יותר ויותר קהילות ללא רב, כולל בית הכנסת המסורתי מאוד שלנו כאן בשכונה. אין רב, אבל כולם מסתדרים יפה מאוד. אם יש שאלה פשוטה פונים לתלמידי החכמים בתוך הקהילה. אם השאלה יותר מסובכת, מחפשים את הפוסק המתאים".
הלכת לבית הכנסת "שירה חדשה"?
"הייתי שם כמה פעמים. לא הרבה, כי אני לא גרה בשכונה, אבל אני שמחה שיש מקומות כאלה ואני חושבת שלנערות שגדלו בקהילות שוויוניות יהיה קשה למצוא את מקומן מאחורי המחיצה בעתיד. יש מקום לקיומם של מניינים כאלה, ויש לי שלוש נכדות שעברו בת מצווה ועלו לתורה, וזה היה משמעותי מאוד בשבילן. לא הייתי לוקחת מהן את החוויה הזו, וגם אני, לו הייתי בגיל המתאים, הייתי שמחה לעבור חווייה כזאת.
"אני לא חושבת ש'אסור לי' להתפלל במניינים שוויוניים, אבל מבחינה סוציולוגית אני לא מרגישה שזה מקומי. אם הציבור שאני צמודה לו מבחינה רוחנית וחברתית - הקהילה שלי כאן בשכונה, למשל - היה מקיים תפילה שוויונית, הייתי הולכת בשמחה. זה לא עניין אידיאולוגי, זה עניין חברתי ותרבותי".
את לא מרגישה סתירה בין התפיסות המהפכניות שלך ובין העובדה שבבית הכנסת מקומך עדיין מאחורי המחיצה?
"זה לא לגמרי נוח לי, הישיבה הסבילה הזאת, אבל לא אערער את כל עולמי ואת הקהילה שלי לטובת מאבק כזה. לא נקפתי אצבע כדי להוביל לשינוי אצלנו בקהילה, כי אני לא חושבת שהציבור שלי מעוניין בזה. אני לא חושבת שמקומי לחנך אנשים מבוגרים, שהתפללו כך ארבעים שנה. אבל לא מזמן קרה אצלנו דבר מעניין, כאשר בתה של אחת החברות בקהילה הגיעה לכאן לכבוד בת המצווה של הנכדה. האחיות שלה שרו 'אנעים זמירות' ואף אחד לא הניד עפעף. זה קרה בלי פעמונים וצלצולים, וזה יפה ככה".
הזכרת את הפער בין השכונה שלך, גבעת המבתר, ובין השכונות הירושלמיות שבהן המהפכה השוויונית חיה ובועטת. יכול להיות שהמהפכה הפמיניסטית־דתית שמדברים עליה כל כך הרבה מתרחשת רק בארבע האמות של קטמון הישנה?
"זה נכון במובן מסוים, אבל בעיניי זה גם עניין של גיל. השכונה שלי מבוגרת, ובדור הצעיר יש כבר הרבה יותר שותפים לשינוי. זה קשור גם להתפלגות לשני מחנות - המחנה שהדברים האלה משפיעים עליו, והמחנה החרד"לי שלא מעוניין בהם. למרות שגם שם יש שינויים: החוג למגדר בבר־אילן, היה מלא בהתחלה רק בסטודנטים חילונים, והיום זה לא כך: יש שם יותר ויותר דתיים, והחוג מושך אליו גם נשים חרד"ליות. השינוי חודר גם לשם, כמו שהוא חודר לעולם החרדי. הנה, אפשר לראות את השינוי בשטח, עם מפלגת הנשים החרדית".
קשה לומר שמפלגת "ובזכותן" מצליחה לסחוף אחריה את הזרם המרכזי של החרדים.
"כן, אבל ככה זה היה גם כשהתחלנו עם מהפכת לימוד התורה לנשים. אם מה שהן עושות עונה על צורך אמיתי של החברה החרדית, בסופו של דבר המגמה תתפשט".
מה דעתך על קבוצת הפייסבוק של הפמיניסטיות הדתיות?
"האינטרנט הוא שחקן חשוב, שיש לו יכולת להעצים תופעות קיימות ולשמש כלי לפתרון בעיות. אנשים מרגישים מבודדים, ופתאום יש להם כלי שבו הם יכולים לבטא את התחושות שלהם באופן מוגן ואנונימי. הם מגלים שיש להם הרבה חברים במחתרת, והכינוס שלהם יחד יוצר קהילה שיש לה המון כוח. הפדל"חושיות הן רק דוגמה אחת לדבר הזה".
מה דעתך על השיח הפמיניסטי, בפייסבוק ובכלל? הרבה פעמים התחושה היא שהוא לא פתוח לקולות אחרים.
"זה נכון שהשיח המגדרי נוטה להיות לא מספיק מכיל וסובלני, ולמי ששקוע בתוכו קשה לשמוע תפיסות אחרות. הפדלחו"שיות צריכות ללמוד שיש מקום לדעות שונות ולדפוסים שונים של נשיות, וכדאי להיות קשובים גם להן".
החזות השמרנית שלה והטון הנעים שבו היא מביעה את דעותיה מקלים על רוס להפיץ את משנתה התיאולוגית גם בחוגים שאינם המגרש הביתי שלה: לפני כשנה, למשל, הוזמנה לפאנל בכנס ירושלים, בחסות ערוץ 7. לא תמיד מתקיימים המפגשים הללו על מי מנוחות: בהקדמה לספרה "ארמון התורה ממעל לה", שבו היא שוטחת את משנתה, מתארת רוס תקרית לא נעימה שהתרחשה כשהוזמנה לנאום בכנס של ישיבה יוניברסיטי בניו־יורק: "עוד בטרם הגעתי למושב הכנס שנועד לדיון בהרצאתי, כבר נרמז לי על קבלת הפנים הצוננת הצפויה לי", כתבה.
"בדיון שהתקיים השתררה באולם אווירה כבדה ומדכאת. פניהם של הרבנים היו חמורות סבר וכל אחד מהם היה נחוש בדעתו להתנהג באורח תקין מבחינה פוליטית – כלומר, באופן שיעלה בקנה אחד עם השקפות הממסד". באותה שנה לא יצאה חוברת המרכזת את המאמרים מהכנס, כמקובל, שכן מארגניו "לא העזו לפרסם ספר הכולל את הרצאתי, שחצתה את גבולות הצו הרבני, ועם זאת הם לא העזו להוציאו לאור בלעדיה".
מאיפה מגיע החשש הגדול מהפמיניזם הדתי?
"הפמיניזם מציג זווית ראייה חדשה על כל המציאות - על איך אנחנו מבינים את הקדוש ברוך הוא ואת הדת, איך אנחנו קוראים את התורה ואיך אנחנו מבינים את עצמנו. כמו שבעולם הכללי הפמיניזם שינה את סדר העדיפויות, כך גם לגבי האמונה הדתית, שעד כה קיבלה את נקודת המבט הגברית כאפשרות היחידה. זה מאוד מאיים. הרבה אנשים לא יודעים לנסח את הקושי שלהם ברהיטות, אבל הם מרגישים שהפמיניזם מציג זווית שמערערת על כל מה שמקובל. וזה מפחיד". אפילו המילה "פמיניסטית" מלחיצה אנשים. בתחילת התנועה הפמיניסטית הנשים שהשתתפו במאבק נתפסו כמרירות, שיש בפיהן רק ביקורת. זו לא עמדה שנוח להיות בה, ונשים חוששות להיות מתויגות ככאלה".
אילו הוגות פמיניסטיות השפיעו עלייך?
"כשהייתי בין מקימי החוג ללימודי מגדר הייתי צריכה לפתח קורס על יהדות ופמיניזם. זה היה שדה לא חרוש, ואספתי חומרים מכל הבא ליד, כולל מההגות הנוצרית. גיליתי שתופעות שחשבתי שייחודיות ליהדות קיימות בכל הדתות. קראתי אז הרבה מכתביה של דפני המפסון, הוגה שמכנה את עצמה 'פוסט־נוצרית', כי היא הגיעה למסקנה שהנצרות לא יכולה להכיל את הפמיניזם. בנצרות השיח הפמיניסטי מפותח מאוד, בעוד שהאסלאם מפגר אחרינו - אבל אותם תהליכים קורים גם שם. יש הרבה מה ללמוד מתיאולוגיות של דתות אחרות".
שבעת ילדיהם של בני הזוג רוס משתייכים לכל גווני הקשת הדתית: בנה אברהם הוא ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות; בת אחרת שלה, ד"ר דבורה רוס, היא אם חד־הורית וממייסדות ארגון "קיימא", התומך באמהות יחידניות דתיות; ד"ר ניחם רוס מלמד מחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון; הרב אריאל רוס הוא חרדי, מתגורר בבני־ברק ועומד בראש כולל בדרום; הבת הצעירה, בת־שבע, היא אמנית המתגוררת כיום בבריסל; ובת נוספת, ד"ר חנה פרידמן, היא חוקרת תלמוד ומורת הלכה.
לפני כמה שנים החליטה פרידמן לעזוב את ביתה שבנווה־דניאל, ועקרה עם משפחתה לתל־אביב. שם, בעיר הגדולה, הייתה שותפה להקמת קהילת "יקר" ובהמשך הקימה עם בעלה את בית הכנסת "יחד" - קהילה דתית ליברלית הידועה בפתיחות הרבה שלה לחילונים, גרים ומשפחות חד־מיניות.
"חנה הרגישה שזה משעמם לגור בקהילה איכותית של ילדי שמנת, והיא רצתה לעשות משהו אחר", אומרת רוס. "כנראה מה שהיא עושה בתל־אביב עונה על צורך, כי לבית הכנסת שלה באים אנשים שהיא מגדירה כ'כל מי שלא היה עובר ועדת קבלה של יישוב'".
מה את שומעת ממנה על "יחד"?
"אני לא רק שומעת, אני הולכת ורואה. במקרים רבים, ההכלה של הקהילה היא הצלת נפשות. אחד הפרדוקסים ב'יחד', שבעצם פרשה מקהילה אחרת שלא הייתה יכולה להכיל אותה, הוא שהקהילה של
"אני חושבת שבציבור האורתודוקסי יש הליכה הדרגתית, הכרחית וחיובית מאוד לכיוון של הכלה של זוגות חד־מיניים. אנחנו רואים צעדים שלא היינו חולמים עליהם רק לפני כמה שנים. אני רואה את התהליך המכיל בחיוב, ואני חושבת שזה נושא שאי אפשר להתעלם ממנו - אבל כמו בשאר התחומים, הדברים צריכים להיעשות בהדרגה".
לפני ארבעים שנה, מי היה מאמין שנהיה במקום שאנחנו נמצאים בו. מה יקרה בארבעים השנים הבאות?
"אחריתו מי ישורנה. אני לא יודעת. אני מתה מסקרנות, וחבל לי למות לפני שאספיק לראות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
