ראשי » יהדות » בית מדרש

פסקול ליום הדין: אנשי רוח בוחרים את הפיוט שלהם

לכל אחד יש שיר או מנגינה המלווים אותו מראש חודש אלול, לתוך הימים הנוראים ויום כיפור. הפיוט של סבא בבית הכנסת, שיר מגן הילדים בקיבוץ, או ניגון של ראש הישיבה. ביקשנו מיוצרים וכותבים לשתף בשיר ולספר את הסיפור שמאחורי פס הקול

הייתי בן עשר כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. אבי נפצע במלחמה הזו, ועל כן התרשמותי הראשונית ממנה הייתה מאוד מצומצמת ואישית. המלחמה הסתיימה, החיים נמשכו, אבל אט אט ניכרו בכל מקום השפעות ההלם והאסון (כן, אסון) של המלחמה. לא רק מחיר הדמים הנורא, והתחושה שהיינו קרובים לחורבן אלמלא גבורת החיילים והמזל הטוב.

אנשים חיפשו את השיבה לימים שבטרם המלחמה, לתקופה שבה סברו כולם כי "מנהיגינו יודעים מה הם עושים", "מדינת ישראל תתקיים לעולמי עולמים" ועוד. הכול נסדק, אפילו נופץ, וכל הניסיונות להמשיך הלאה ולהניח לזמן לאחות את השבר לא צלחו אלא ליצירת דבר מה חדש, שלעולם לא יהיה בו כל מה שהתקיים כל כך בקלות בשנות ילדותי.

את העיתוי לפרוץ המלחמה בחרו דווקא מנהיגי ערב. יום הכיפורים. היום החשוב ביותר ליהודי המאמין. ויום שנחווה בזמנים ההם בהתנכרות וריחוק על ידי רבים מהישראלים המודרניים, ובפרט (בהכללה גסה) על ידי ה"קיבוצניקים". ואז חיבר יאיר רוזנבלום לחן חדש לפיוט העתיק והמיוחד, "ונתנה תוקף", כחיבור בין משמעויותיו הנושנות ובין גורל קיבוץ בית השיטה, שאיבד במלחמה ההיא אחד עשר מבניו.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הקשבתי לפיוט בביצועו של חנוך אלבלק. איך אפשר לתאר במילים את שהרגשתי? כל מה שחוויתי באופן עמום בילדותי, שיחות המבוגרים, ההתנהגות של חלק מהם, הניסיון למצוא תשובות וכיוונים חדשים שייתנו מזור לנפשם של הלוחמים ושל מי ששהה בעורף, למוד מלחמות קודמות והיסטוריה יהודית עתיקה - כל מה שהיה עקיף ועמום ובלתי ברור בשנות התבגרותי לפתע הסעיר את נפשי, לפתע היה כה ברור ומכאיב. ובאופן מוזר – גם אופטימי ומחזק. כאילו הצליח יאיר רוזנבלום לחבור אל הפייטן הקדום ולחבר בנפש שלי באופן חד פעמי את הגורל האנושי ואת הגורל היהודי עם הגורל הישראלי.

לבית הכנסת אני מתגנב לפעמים בימים הנוראים, אתאיסט שכמוני, להקשיב ל"ונתנה תוקף", בביצועים מקומיים, פשוטים ומרשימים הרבה פחות מאלה של חנוך אלבלק. ומתרגש עד בלי די.

אסיף. מעשים. מילים. אותות. ברכה. נדרי ואסרי. תשרי.

כל זה, בלחן נוגה והבטחה אופטימית לסיום, נספג אל תוך פס הקול של אלול-תשרי שלנו ואף נכתב באותיות מוכספות על בריסטול תכול כדי להיתלות בסוכה ולהיות מושר בה כזמירת חג כבר לפני שנים רבות מאוד.

ככה זה שירים ופיוטים. בלחן הנכון נשיר אותם גם אם לא כל המילים וצירופיהן ברורים לנו. גם אם פה ושם ההקשר חורק או צורם. שרים. נשענים על המוכר.

עד שנולד הצורך וגובר על האוטומט, ומחפשים פשר ומשמעות לשכבות הסמויות הרוחשות בתוך ומתחת, מבקשים למצוא עוד חיבור להילפת בו. מעבר. רמזים.

ככה אני בשנתיים האחרונות. מחפשת רמזים וחיבורים ושיחה עם אחי שנחטף לישיבה של מעלה. אחי, ששירי ימים נוראים (ושירה בכלל) היו חלק מהחיבור, מהשיחה המשפחתית התוססת והשמחה שלנו. שהיה שליח ציבור בתפילות ראש-השנה ויום-כיפור שבקעו רקיעים ורגשו ונגעו. ועוררו ומעוררים געגוע וכמיהה לעוד תפילות כאלה.

רמזי אסיף. מצאתי. גוגל.

והנה, אמנם מרבים לשיר ולשמוע אותו בתקופה זו של השנה, אך ההקשר מטעה. לא מדובר בפשט שיר "עונתי". האסיף הוא של חיים שנאספו. במקרה בערב סוכות. ובעצם ימי האבל, אח כתב על אחותו, שנהרגה בתאונת דרכים.

בום!

כל-כך ביטוי לדברים שגם אני מרגישה. הצורך לאסוף. לא לאבד דבר. הברכה, הטרם עת, התשרי של יום ההולדת שלו, החשוון של פטירתו.

והספיח שנכתב אחרי שלושים שנה. מדויק להכאיב:

אֱסֹף אֶת הַנִּגּוּן אֲשֶׁר נֻגַּן כְּנִגּוּנִי
אֱסֹף אוֹרוֹ שֶׁל יוֹם שֶׁהֶעֱרִיב
אֵין לְדַבֵּר אֶל הַמֵּתִים בְּגוּף שֵׁנִי
אֵין לְדַמּוֹת אוֹתָם כְּמִי שֶׁעוֹד מַקְשִׁיב
אַךְ תֵּן רְשׁוּת דִּבּוּר לְרוּחַ סְתָו
לָשִׁיר שִׁירוֹ בְּתוֹךְ עֶדְרֵי רָקִיעַ
אֶל הַשְּׁלָפִים לָשֵׂאת אֶת אִמְרוֹתָיו
וּדְבַר מָטָר לָאֹפֶק לְהַשְׁמִיעַ
וְאִם תּוּכַל, אֱסֹף אֶת הַמִּלִּים
שֶׁאֵין לָהֶן לִפְנֵי וְאַחֲרֵי
כִּי הֵן, בְּבוֹא אָבִיב, תִּהְיֶינָה שִׁבּוֹלִים
שֶׁנִּזְרְעוּ בְּדֶמַע שֶׁל תִּשְׁרֵי.
לזכרו של אחי. ש"י תובל. ו' בתשרי תשכ"ו – כ"ה בחשוון תשע"ד 

הפיוט "כחומר ביד היוצר" הוא אחד הפיוטים המיוחדים והמרגשים של ראש השנה. הפיוט מדבר על כמה אנחנו קטנים, איך אנחנו כחומר ביד היוצר, כגרזן ביד החרש וכאבן ביד המסתת.

האדם עסוק מאוד בחיי היום יום. עובד קשה למחייתו, דואג למשפחתו ושומר על בריאותו. מרוב התרוצצות אדם יכול לחשוב שיש לו איזו שליטה ממשית על מה שקורה. ואולם האמת היא שאנחנו באמת בורג קטן במערכת. אנחנו קיימים, משפיעים ופועלים בעולם אבל צריך לזכור את הפרספקטיבה של כל העניין. אנחנו בסופו של דבר רק מבצעים את שליחותו של הבורא. גם כשאנחנו משתמשים במיטב הכישורים האינטלקטואליים שלנו, בכל המרץ ובכל הכוח שיש לנו, אנחנו בסך הכול מבצעים את שליחותו של הבורא. בורג קטן במערכת המשומנת היטב של בריאת העולם.

האדמו"ר האמצעי, האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חב"ד, מסביר שכשהאדם נותן משמעות רבה מדי לעצמו והופך את עצמו מכלי למהות הרי הוא חוטא בעבודה זרה בדקות. שכן במקום להאמין בקדוש ברוך הוא נהיה מאמין בעצמו. ולא זו גם זו - כשאדם מייחס משמעות רבה מדי לפרנסה, לדאגות, נכנס בכל ה"שטורעם" אל טרדות הפרנסה, הרי הוא מחבר את מיטב המוחין שלו עם שק של צואה. שכן מה הן טרדות הפרנסה? הן רק מסר מהשם, ברצונו נותן כך וברצונו נותן כך. אז נכון שצריך להשקיע מה שצריך כדי לעשות כלים בגשמיות לשפע האלוהי, אבל צריך לזכור שזה בדיוק מה שזה. שאני רק מכין כלי לשפע האלוהי ולא באמת משפיע על מה וכמה ירד אל תוך הכלי הזה.

 ימי ראש השנה וחודש תשרי בכלל הם הימים שבהם כל חסיד חב"ד משתדל להסתופף בצילו של הרבי, ב-770 שבברוקלין, ניו יורק. המקום מלא עד אפס מקום, אי אפשר לזוז בכלל והתפילה מרגשת ואינטנסיבית במיוחד. החזן נבחר בקפידה ובוחר בקפידה את הניגון שילווה כל פיוט בתפילה. הרעיון הוא שכל החסידים מצטרפים כל אימת שרק אפשר.

את המנגינה המיוחדת לפיוט הזה חיבר החסיד ר' שלום חריטונוב במאה ה-19 באוקראינה. המנגינה המתחננת, ואלס נוגה בשלושה רבעים, מושרת על ידי כל האלפים שנמצאים בבית הכנסת ואי אפשר שלא להזיל דמעה. כולנו, משפחה אחת, מתחננים לה' - רחם עלינו. הרי אנחנו בסך הכול כלי בידיך לעשות בנו מה שתרצה. "לברית הבט", אנחנו מבקשים, "ואל תפן ליצר". אנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך עלינו ומבקשים שיזכור את הברית המקודשת בינינו ובינו ושלא יקפיד היכן שלא היינו כל כך בסדר. כי מה אנחנו בסך הכול? - כחומר ביד היוצר.

"אנא בכוח" היא תפילה עוצמתית ומיוחדת, שהפכה עבורי לתפיסת עולם ולדרך חיים. כשקראתי את התפילה המדהימה הזו בפעם הראשונה הרגשתי שזכיתי בחוויה של חיבור עם הבורא, עם עצמי ועם כל יהודי בעולם.

במלחמת לבנון השנייה היה בי המון עצב, היה לי קשה וכואב. כדי להתחזק בדרך למשפחות השכולות הייתי שומעת את השיר של עובדיה חממה והוא היה ממלא אותי בכוח ובאהבה. מאז המלחמה הניגון המצמרר הזה הוא הפסקול שמלווה את חיי.

לא במקרה התפילה העתיקה הזו פרצה לתודעה הישראלית מחדש וסחפה דתיים וחילונים כאחד.  המילים היפות "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה", ו"חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך" מבטאות בפשטות ובצניעות את מה שכולנו מרגישים, שמול המורכבויות והקשיים שעִמם אנו נאלצים להתמודד בכל תחומי החיים - האישיים, החברתיים והביטחוניים - כולנו באמת, בסופו של יום, בין אם אנו אנשים "פשוטים" ובין אם מנהלים גדולים, מתגעגעים להאמין בטוב, מתגעגעים לכמה דקות להתפנות לתפילה, בלי ציניות, להתחבר למהות שמעבר לנו, ליוצר עולם.

ובאמת מרתק לגלות שדווקא תפילה זו שכל כך מחברת ציבורים שונים ונוגעת בנשמה מכילה על פי תורת הנסתר את שמו של ה'. התפילה בנויה משבעה פסוקים בני שש מילים כל אחד, היוצרים יחד בראשי התיבות שלהם את אחד משמותיו הנסתרים של ה'. יש בזה משהו שמאוד מתאים לעם שלנו, של רצון להתחבר אחד לשני ולערך רוחני, להיות טובים יותר.

כשאני מתפללת "אנא בכוח" אני מתחברת למקום שממנו הגעתי, אני זוכרת שיש מי שמנהל את העולם, ומבקשת לממש את התכלית שלי, לעשות טוב, להתמיד ולהתגבר על הקשיים.

על סף ראש השנה ובימי הסליחות שבהם הלב פתוח, אאחל שנזכה לשיר את השיר-תפילה הזה השנה יחד מתוך שמחה, נחת, אחדות וביטחון בארצנו.

כל תושב נחלאות שבירושלים יודע - משנכנס אלול ממעטין בשינה.

נחילים של סיורי סליחות גוזלים את שלוות השכונה ללא רחם (אבל גם ללא כוונת זדון כמובן), ואני וביתי היינו על צומת רחובות מעניין. מהחלון הימני סיורי הסליחות ומנגד מחוץ לחלון השמאלי - בית כנסת תימני שאת תפילות אלול התחיל בשעה 5 בבוקר, כלומר בערך בשעה שבה התיירים שבו למיטותיהם. תרועת השופרות הציפה את החדר הקטן בתלת ממד והנה תם הלילה ובוקר טוב לכולם.

משום מה, לאורך חודש אלול בבית הכנסת התימני שינו קצת את נוסח ברכת הכוהנים למנגינה אחרת שהייתה תופסת את אוזני במיוחד. וכך במשך חודש ברכת הכוהנים התרוצצה בראשי עד לראש השנה שבו בדרך כלל אני שב לבית ההורים ולמנגינה שעליה גדלתי בתקופה שהטלית הייתה אוהל, כמו שאמר גבריאל בלחסן ז"ל.

לאחרונה אני עובד על מופע חדש שנקרא "להתפלל עם העבריינים", מוזיקה ביידיש וניגונים מהתפילה בעיבודים אלקטרוניים, מופע שמיועד בעיקר לחיי הלילה בירושלים. בשיטוטיי באינטרנט לבחור את הקטעים למופע, נתקלתי לפתע בברכת הכוהנים בגרסה התימנית ופתאום הרגשתי את ראש השנה מתקרב מאוד. ובעיקר נתמלאתי הודיה על החודש האחרון שבו ישנתי נפלא.

בכל אלול אני נזכר בשנתיים הנוראיות שביליתי בתיכון הדתי ההוא.

זה היה מזמן. מעל 25 שנים עברו מאז ואני עדיין זוכר. עם השנים דהו הכעס והזיכרונות הרעים - המורה שהתנכל לי, הקשיים בלימודים, העצבות - ואת מקומם תפסה האהבה לפיוטי הסליחות בנוסח המזרח שלמדתי לשיר שם, במקום ההוא שכל כך שנאתי. "י-ה שמע אביוניך", "שבט יהודה בדוחק ובצער", "אל מלך", "אדון הסליחות" - עם המנגינות המפותלות והמילים הכנות והחזקות.

כשאני מביט לאחור, אני יודע שהן הצילו אותי, שם בתוך התוהו שהיה בנפש הנער המתבגר, שלא הבין את החוקים והכללים המוזרים באותו מקום (ולפעמים, אם אודה על האמת, פשוט לא קיבל אותם).

זה היה "בן אדם, מה לך נרדם" שפרץ את הסכר.

המשפט הזה שהוא כל כך ישיר פשוט הכה בי, כמו חבר שבא ואומר לך את האמת שאתה צריך לשמוע ישר בפנים, והוא חוזר כל שנה להזכיר לי גם אם שכחתי שאני צריך להתעורר - לבחון את החיים שלי ולבדוק אותם או ליתר דיוק לבדוק איפה נרדמתי - מה בחיים שלי אני עושה על הדרך, את מי בחיים שלי אני מקבל כמובן מאליו, על מה ולמי שכחתי להודות או לברך.

לא תמיד הצלחתי, לא תמיד היו לי הכוח והכנות לבדוק באמת, לא תמיד ידעתי להגיד מה הם המקומות האלה (בכל זאת, "בן אדם"), אבל כשהמנגינה הזאת מתחילה להתנגן לי בראש בתחילת אלול, אני נזכר בשנתיים ההן ויודע שהגיע הזמן לפקוח עיניים.

 

הניגון שמתנגן לי כבר מתחילת חודש אלול קשור קודם כול להבנה של ראש השנה. פעם, כשלא ידעתי כמעט כלום על חגי ישראל, ראש השנה היה נראה כחג נחמד, קליל, שפותח שנה באנרגיה טובה - ואילו יום הכיפורים היה נראה כבד, קשה ומלא בדין. אבל בשנים הראשונות שלי כיהודי כשר ואמיתי הבנתי שבעצם זה הפוך. ראש השנה הוא הכבד ויום הכיפורים בעצם דומה יותר לפורים, שכן אז נחתם הכול והנה הגעת לקו הסיום. ככה זה, הכול מתהפך ומשתנה כשאתה מבין שהסיפור בחיים הוא לא בחוץ אלא פנימה .שזה לא אתה אלא המלך, ולכן הניגון שמלווה אותי בכל אלול עד ליום ראש השנה, שעל פי רוב עובר הרבה פחות כבד מאז שאני נוסע לאומן, הניגון הזה הוא "בן אדם מה לך נרדם קום קרא בתחנונים".

הניגון הזה שפותח את הסליחות (ולכן צריך לקום מוקדם כדי להתחבר אליו) לא בכדי ממוקם בהתחלה. פתאום אחרי שנה של מאמץ אתה מבין שבעצם ישנת. נרדמת. רק לא ידעת על זה. לא שמת לב שאת כל הטעויות שלך עשית תוך כדי שינה וזו המציאות שהפיוט הזה מציג לך. אחי, לא נעים להגיד לך, אתה ישן. לא שם לב. לא מרגיש. לא קולט. במקום להתנגד אני מקבל את זה. וואלה יש מצב שלמרות שניסיתי להיות עובד השם טוב, אבא ובעל טוב ועיתונאי טוב, בעצם יכול להיות שישנתי.

השינה הזו היא לאו דווקא עם שמיכה וכרית במיטה - היא יכולה להיות תוך כדי דפדוף באייפון או בעוד ארוחה שהשכיחה ממני את הכאב. יש כאלה הרבה במשך היום וגם בסופו, כשבאים הביתה ואז האישה והילדים רוצים את הלב שלך ואתה... מעדיף לישון עם פנים של ער. זה כל עניין הסליחות. אם תבין שאתה ישן אז תתעורר. ובאלול יש מספיק דחיפות להגיד לך - אין זמן.

כנס להתרחץ, להוריד את הלכלוך. תתארגן, המלך מחכה לך, אז תסיר את קרומי השינה ותבקש ממנו להישאר ער.

זו הסיבה שהצלחתי לקום לסליחות. התחלתי להבין שאני רדום וזה הזמן להתעורר. בן אדם, אומר הניגון שעל גבול הסלנג, מה לך נרדם? לא מתאים לך, אתה בנוי להיות ער. קום! תהיה מי שאתה באמת. מוצלח, מוכשר וערני, חד ורגיש. הרי כך בראו אותך. ולך יש תכונות שאין לאף אחד. העולם מחכה לך, השם ממתין לך, ואתה? אתה נרדם.

קום זה השלב הראשון. תתנער ממה שהיה ותתחיל מחדש. קפיצה למקווה (עדיף קר) ואתה כבר בשלב של להבין שנרדמת. זה לא מאוחר להתעורר. השם חיכה לך עד היום והכול בסדר. אבל זה הזמן. המלך בשדות, ילדינו בשדות, נשותינו בשדות והלב של כל אחד גם שם. בואו נצא לשם, נדבר איתם ונקשיב. נשפוך שיחה.

ישנו מספיק.

אין מה להתייאש. ככה זה - ישנים וקמים.

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...