 |
אהלן חברים,
סיפרתי לכם לפני שבוע איך מצאתי גן עדן חבוי. במרחק ארבעים דקות נסיעה מאילת לתוך סיני, שוכן לו מלון פאר חמישה כוכבים בן שלוש קומות קטנות בשם "לה פלאייה". חוויית סיני אותנטית, אבל ידידותית (מאוד! ) למשתמש (שלא לדבר על ילדי ה"משתמש", שעושים שם חיים משוגעים בלובי ובמיני קלאב, שם מעסיקים אותם רוב שעות היום).
והאנרגיות המדהימות האלה של המקום, והשקט והשלווה העמוקה הזו, שהם התדר האמיתי של סיני.
אין בעיה עם החום, חברים, כי המלון ממוזג, ורק בשעות אחר הצהריים המאוחרות הייתי יוצאת אל החוף המופלא, מתפרקדת על מיטה בצל תמר, ספר כיפי בידי ("מי יבכה עליך כשתמות?" של רובין שארמה בהוצאת "כתר", שכולו תובנות קצרות וחכמות לחיים, והוא מה זה מומלץ!) ומתאחדת עם אלוהים, מול השקיעה ואדוות הגלים.
"מה עשית שם כל היום?" שואלים אותי, אז זה הלך ככה:
משבע בבוקר עד עשר מגישים שם ארוחת בוקר במזנון עשיר, שיוצא מהאוזניים, כולל שפים מטגני איזו פנטזיית פנקייקים וחביתות טריות שתרצו, כולל "בילילה" שהיא הדבר הכי טעים ומשביע שאכלתי מזה הרבה זמן (מיד, בשבוע הבא, מגיע המתכון!), כולל קרואסונים אפויים במקום וכל מיני לחמניות לחמים ודנישים - ומשבע בערב עד עשר בלילה מגישים ארוחת ערב בשפע ניגר, גם כן בשיטת המזנון. סלטים, דגים, בשרים, (כמו למשל, שלווים צלויים - שנראים כמו רבע עוף פיצי פיצפון, אפרוח בונזאי), מאפים, פטיסרי בגיוון מסחרר ופירות (מצאתי שם אבטיח אדום מתוק עם גרעינים! וואו איזו שמחה!).
מה שכן, העוגות שם, למרות השפע והגיוון המאוד מושקעים, ממש לא היו לטעמי, כי לשומן שלהן היה טעם לוואי זר לחיך שלנו (ולא שזה הפריע למי מהישראלים שם לטרוף אותן בכל פה ומגדל אייפל...).
אז הייתי אוכלת לי בשלווה, והולכת לי לחדר וקוראת, וישנה בהתחרעות, ונחה, ועושה מכון כושר.
אחר הצהריים הייתי לובשת בגד ים, קופצת דרך מעקה המרפסת שכמעט נשקה למים, ומתפרקדת לי, כאמור, על מיטת שיזוף מול הגלים. בלי טלפונים ובלי שום חובות של סדר יום מתיש ותובעני.
יש שם מועדון צלילה, ובננה ימית, ואוהל בדואי, ודיסקוטק פעיל משמונה בערב, ומסעדות פאר זולות עד כדי בדיחה (איטלקית ודגים), ומועדון נרגילות מדליק בשם "פטוש", עם מוזיקה אוריינטלית ורקדניות בטן כל יום מעשר בלילה, אבל זה לא היה נחוץ לי. עד כדי כך נחתי לי. כשרציתי, טבלתי בים בלילה (החוף מואר וגדוש אנשי ביטחון), או בבריכה, שאפשר לשחות בה כל הלילה, וזו חוויה קסומה קסומה, לטבול בבריכה לאור הכוכבים, כשהים הנוצץ מול העיניים.
וכל הסיפור הזה עולה בשיא העונה 78 דולר לזוג ללילה, כולל שתי ארוחות (בוקר וערב) מפוצצות כל טוב. סוויטת פאר, 113 דולר לזוג כולל שתי ארוחות. הם מרשים תוספת שלמיטה אחת בלבד לילדים, בחדר הורים.
ילד ראשון עד גיל 12 חינם, ילד שני, בכל גיל, 50 אחוז הנחה ממחיר בוגר. ובוגר שלישי (מגיל 12 ומעלה) באותו החדר, 37 דולר. אלה בכל אופן המחירים של "השטיח המעופף", שיותר זול דרכם מאשר ישירות דרך המלון. לא יודעת למה, אבל ככה זה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איור: דימיטרי קיליסקי
|
|
|
 |
|
 |
|
תקשיבי לאינטואיציה שלך, אחותי! !
|
|
|
 |
|
|
|
כמו שחשבו פעם שבאמריקה הזהב מתגולל ברחובות, ככה, לצערי, חלק מבני דודינו בטוחים שהישראליות (ואולי בכלל, כל ה"מערביות" ) הן ארץ זבת חלב ומתירנות. הם כל הזמן רוצים ללחוץ איתך ידיים, וכשמצליחה להם הפעולה החברתית הטבעית הזו (לנו), בורח להם חיוך זימה הישגי של קורת רוח. כמו מתבגר שהצליח לשים יד על הציצי השופע של השכנה שלו, מבלי שהאהבלית בכלל תרגיש.
אז כשאתן מתארחות בסיני, אל תלחצו ידיים עם אף גבר מנותני השרותים במלון. על כל יד גברית מושטת, תצמידו שתי ידיים שלכן בנוסח יפני, עם חיוך אדיב וניע ראש זעיר. זה מספיק בשביל לא להיות גסת רוח, אבל גם לא להשתתף במשחק הזה שלהם.
צר לי, אבל אם את אישה, אל תיקחי את כל השלום על הכתפיים שלך, אל תפגיני שם ידידותיות מיותרת, שבגלל פער תרבויות זה מעודד גברים מסוימים נמוכי השכלה, לעבור עוד קווים.
בשום מקום בעולם אנשי צוות במלונות (למעט מנהלי המלון או אנשי יחסי הציבור שלו) לא לוחצים ידיים עם הלקוחות. אז בטח בסיני אין להיענות לחביבות הדביקה והמזויפת הזו של אנשי השירותים, שבמקרים רבים אין מאחוריה כלום, חוץ מספרמטוזואים בעיניים. ובלי אשמה על כך שאתן מתנהגות בחוסר דמוקרטיה, כי הפירוש שלהם לדמוקרטיה הוא אנרכיה. ומעשה שהיה כך היה: | | | | | |
|
